חדשות ועדכונים

שלוש מטרות - האגודה התאוסופית
שמחה כצורה של התבוננות

בהיות השמחה טבע החיים, ואין הכוונה רק לטבענו האמיתי אלא למצב הטהור, הראשוני, של היותנו בכלל, אנו מרגישים נפלא בכל פעם שיש לנו מגע עם השמחה. ילד משחק, ציפור שרה, נער צוהל באושר, וגם אנחנו מתמלאים בשמחה. לעתים קרובות ילד או תינוק פורצים בבכי כשהם רואים אדם אחר בוכה. זוהי עובדה מסקרנת. לעתים זולגות דמעות גם מעיני מבוגר בראותו אדם אחר בוכה, אפילו כשלא נאמר דבר, מפני שישנה תקשורת בלתי מילולית והבנת העובדה שכאב ודמעות אינם מצב נכון.


    

שמחה כצורה של התבוננות
Radha Burnier
הרצאה בכנס, אדיאר, דצמבר 1996
 
ישנה אמרה, כי שמחה היא המקור היחיד למעשים טובים. אך לעתים נדירות, אם בכלל, אנו מתנסים בשמחה אמיתית, שמחה המבטאת את עצמה באופן טבעי בפעולה מתואמת ונעימה (הרמונית) הבאה מתוך הלב.
לא כל מי ששומע את האימרה מבין את הדברים לאשורם. מה שאנחנו יודעים הוא שאנשים מתוסכלים ובלתי מרוצים הם לעתים קרובות מייגעים וקשים. תיסכול גורם להתמרמרות, ואכזבה מובילה לזלזול במוסכמות (ציניות). ניסיון פשוט ויומיומי מלמד, שבהיעדר סיפוק וקורת-רוח נוצרות בעיות. כשאיננו מאושרים, אנו מאמללים אחרים – ישירות, או על-ידי התנהגות מגושמת ומביכה.

אפשר לומר שגם אנשים עליזים יוצרים בעיות. הם גורמים לכך משום שעליזותם שטחית. עליזות נובעת לעתים מיהירות ומביטחון עצמי מופרז, שאינם מבטאים את המובן האמיתי של המילה “שמחה".
נספח אחר לחיי היומיום הוא הכאב. במקום בו יש כאב, פיזי או נפשי, ברור לנו כי משהו אינו כשורה, ואין ספק שאנחנו רוצים להשתחרר מן הכאב. לעומת זאת כשאנחנו שמחים, כשאנחנו צוהלים, אנחנו מרגישים טוב והכל בסדר.

מה רע בכאב ומדוע אנו מרגישים טוב כשאנחנו מאושרים? איננו זקוקים להוגה-דעות או מלומד שיסבירו את האמת המובנת מאליה. כל אדם יודע שזה כך מפני שזאת עובדה שהתנסינו בה. חכמים אמרו שטבע החיים הוא שמחה, שטבע קיומנו הוא אושר. אבל ההוכחה אינה בעצם האמירה אלא בהתנסות הישירה של כל אחד ואחד, בור או מלומד. בכל אופן, אנו חייבים להציב כאן תנאי: עצם טבענו הוא שמחה ואושר, אבל רק כשאינם מסולפים, מעוותים ומותנים. חבל, רק לעתים נדירות אנחנו טבעיים. יש לנו יותר מדי מחשבות על מה להיות, איך להיות, ואנחנו רודפים אחר אתגרים ומתחבלים הצלחות במקום שנלמד פשוט להיות. למזלנו הרע אנחנו מאבדים את התמימות והטוהר של הילדות מהר מדי, איננו מסוגלים פשוט להיות כמו ילדים קטנים.

בהיות השמחה טבע החיים, ואין הכוונה רק לטבענו האמיתי אלא למצב הטהור, הראשוני, של היותנו בכלל, אנו מרגישים נפלא בכל פעם שיש לנו מגע עם השמחה. ילד משחק, ציפור שרה, נער צוהל באושר, וגם אנחנו מתמלאים בשמחה.

לעתים קרובות ילד או תינוק פורצים בבכי כשהם רואים אדם אחר בוכה. זוהי עובדה מסקרנת. לעתים זולגות דמעות גם מעיני מבוגר בראותו אדם אחר בוכה, אפילו כשלא נאמר דבר, מפני שישנה תקשורת בלתי מילולית והבנת העובדה שכאב ודמעות אינם מצב נכון.
אנו חווים אושר על-ידי תגובה טהורה לחיים בכל צורה, אפילו בעצמים הנקראים דוממים. קרישנמורטי מביא זאת אל ליבנו בתיאור נפלא:

הנהר, שאליו הצטרפו נחלים קטנים אחרים, התפתל דרך העמק ברעש, ופטפוט הזרימה שלו היה אחר עכשיו. היו לו מצבי-הרוח שלו אבל לא עוד בלתי נעימים, לעולם לא מצב-רוח רע. לנחלים הקטנים היה צליל עז יותר, היו להם חלוקים וסלעים, היו להם בריכות שקטות בצל, רדודות ובעלות השתקפויות מרקדות, ובלילה היה להם צליל שונה, רך, עדין והססני... שניהם הצטרפו אל הנהר הגדול שהיה לו צליל עמוק ושקט, מכובד יותר, רחב ומהיר זרימה. אפשר היה לצפות בהם לאורך זמן ולהקשיב לפטפוט הבלתי נלאה. הם היו שמחים מאוד ומלאי משובה, וכך גם הנהר, למרות שהיה עליו לקיים מראית-עין של כבוד. הם הגיעו מן ההרים, מגבהים מסחררים קרוב לשחקים, והיו טהורים ואצילים מאוד. הם לא התנשאו אבל קיימו את דרכם שלהם והיו מרוחקים וקרירים למדי. בחשכת הליל שרו את שירם שלהם, כשרק מעטים הקשיבו. זה היה זמר יחיד ומיוחד.

תגובה כזו היא ביטוי של חירות מהאני. קטע שכתב מקובל (מיסטיקן) מהמאה ה17-, תומס טרהרן (Thomas Traherne) מתאר את התעלות הנפש של רגעים כאלה:

לעולם לא תהנה מהעולם כראוי עד שהים עצמו יזרום בעורקיך, עד שתרקיע לשחקים ותכותר בכוכבים ושתרגיש את עצמך כיורש היחיד של היקום ויותר מכך, משום שאנשים נוספים גם הם היורשים היחידים, ממש כמוך. עד שתוכל לשיר ולשמוח ולהתענג באלוהים כפי שקמצנים עושים בזהבם ומלכים בשרביטם, אינך נהנה מן העולם.

מאחר וטבענו הוא אנאנדה (ananda – אושר בסנסקריט) אותה רמה עמוקה יותר של שמחה ואושר שהיא העונג, מדוע אנחנו מוותרים עליה? מדוע אנחנו כל-כך לא מרוצים? למה אנו נעשים מתוסכלים בקלות כה רבה? למה רוטנים ומבקרים? העולם האנושי לכוד בתאווה ובתשוקה המובילות לקנאה ולהתמודדות על כוח, חילוקי דעות ואומללות. היצור האנושי הממוצע רוצה באופן קבוע משהו שאין לו. בעלות על בית גדול גורמת לאדם לחוש בודד, אז הוא רוצה מקום פשוט, כמו מרי אנטואנט ובנות לוויתה ששיחקו בלהיות נשי איכרים. אבל גם אלה שיש להם מקומות פשוטים משתוקקים למה שאין להם.

בימינו מקובלת התיאוריה הבלתי אפשרית (אבסורדית) שחייבת להיות צמיחה מתמדת – של הכלכלה, של הייצור, של כוח. איך יכולה להיות צמיחה ללא סוף? זהו רק תסמין (סימפטום) של חולי פסיכולוגי, התשוקה להיות אחר מאשר הינך. לילדים ובני-נוער נאמר, שעליהם להוכיח את עצמם ולהתאים לאשליה שהמבוגרים מאמינים בה. עליהם לעבור בחינות, להשיג קידום, לטפס בסולם ההישגים. הם חייבים להפגין עושר, פקחות, מיומנות, ולהיות נערצים. העולם כולו להוט לתענוגות ומחפש הנאות שאינן הנאות תמימות אלא תשוקות תאוותניות. זה שונה לחלוטין מדרך חייו של מתבונן (יוגי), המתוארת בבהגוואדגיטה[3] כהיות הרמוני, מרוצה מעומק הנשמה, ושהאושר שלו אינו תלוי בדבר. הוא אינו אומר: "אהיה מרוצה אם אשיג מה שאני רוצה". המחשב (mind) של המתבונן האמיתי רגוע, שקט ושמח כל הזמן.

מדוע אין ביכולתנו להימצא במצב זה? איש מאתנו אינו במחסור אמיתי. ישנם אנשים רעבים, חסרי גג, אבל איננו פונים אליהם. כפי שציינו קודם אין לנו צורך בפילוסופיה הודית, אין לנו צורך בהסברים כדי להבין שקיומנו האמיתי הוא אושר עילאי (bliss). וזו הסיבה שאנו חשים שהכל בסדר כשאנחנו שמחים. האם נחוצה מיומנות מיוחדת כדי להיות עצמנו? זה נראה לא כל-כך הגיוני.

אולי הסיבה היא פשוט שאנחנו נאחזים בעקשנות ברעיון – ואנשים אחרים תומכים בו כל הזמן – שאנחנו במחסור. אם אני רואה את עצמי כפושט-יד, עלי לקבץ נדבות. ההרגל להשוות – שמקורו בתחושת המחסור וההיזקקות – מחזק את הדימוי העצמי הזה, וההיזקקות אינה רק לדברים גופניים אלא גם תשוקה להערכה, לאישור, לביטחון, לחשיבות ושאיפות נוספות.

הייתי רוצה להציע שננסה לזמן-מה – אולי למספר חודשים – לחיות ללא הרעיון "אני זקוק", "אני אדם במחסור". הבה נתעלם מהרעיון ונהיה במקום להשתוקק. זה עלול להיות קשה בהתחלה, מפני שאנחנו רגילים לחשוב על עצמנו כצריכים להגיע למקום כלשהו, ליהנות ממשהו ולהיות מישהו. ככל שנשתדל יותר ליהנות, ונדמיין שאנחנו זקוקים לבידור ולריגושים, נהיה פחות עצמנו. אנחנו נכנעים ללחץ של העולם החיצוני ומחזקים את המחשבה המשחיתה הזאת. אבל אם נתבונן ונעמיק לראות שכל תשוקה היא חסרת תועלת, שהיא מובילה לחוסר מנוחה, אומללות ותיסכול, נמצא מהר מאוד תחושת רוגע. המחשבה תהפוך צלולה יותר ובהירה יותר ושמחה אמיתית תמלא את הלב.

הבהגוואדגיטה משתמשת במילה פרא- סאדה (prasada). פירושה אינו רק חסד אלוהי כפי שנאמר לעתים קרובות. היא מתייחסת לאותו מצב צלול של המחשבה המוביל אל שלילת רעיון ההיזקקות והמחשבה על מה שצריך היה לקרות – האשה היתה צריכה להיות כזאת; המשרת צריך היה לעשות יותר עבור פחות; בעלי-חיים היו צריכים להיות יצרניים יותר, לתת יותר חלב; מצבים היו צריכים להיות מה שציפינו, וכך הלאה.
האם אפשר לסלק את המחשבה הזאת, את הדימוי העצמי העלוב הזה? חיסול חשיבה כזאת, למרות שורשיה העמוקים בהכרתנו, הוא תחילת השביל המוביל לתודעה גבוהה יותר, כפי שניווכח אם ננסה. איך אפשר לסלק את המחשבה הזאת? לא על-ידי החלפתה במחשבה אחרת, האומרת: "אני חייב לא לרצות, אני רוצה להיות אדם שאינו זקוק". כך לא נשנה דבר. אז מה צריך לעשות? אולי מאומה. אפשר שאי-עשייה תהיה הפעולה הטובה ביותר.

אין זה אומר שאדם יפסיק לקיים כרגיל מטלות יומיומיות. בזמן היותו מבשל, עובד במשרד, כותב, מגנן, עורך קניות – עדיין בפנימיותו אדם יכול לא לעשות דבר. ישנה דרך ברורה להיות לא פעיל, לא לעשות דבר, אפילו בזמן שיש פעילות למראית-עין. אפס מעשה הוא שקט עמוק בתוך העצמיות, שאינו מושפע מפעילות המבוצעת בחוץ. קראנו אודות "פעילות בחוסר פעילות וחוסר פעילות בפעילות".[4]

בדרכו על שביל החוכמה אדם אינו צריך לוותר על רעיון ההיזקקות, מפני שבמצב פנימי של חוסר מעורבות שהוא חוסר-פעולה, התשוקה כבה. היופי של חוסר המעורבות הזה בכל היקף שנוכל להגיע אליו – ואם נשים לב לכך נגיע אליו – הוא שהמחשב (mind) שוקט. אז כל החיים הם שמחה, המון עונג בכל אשר נפנה, נחווה את אוצרות המחשב הגדול של הטבע. הטבע מגלה מהי הוויה. ציפור הווה, היא אינה מנסה להיות משהו. גם צמח פשוט הווה. למרבה הצער, על-ידי הינתקותנו מן הטבע אנחנו מאבדים את היכולת פשוט להיות, וגם איננו מאפשרים ליצורים אחרים להיות מה שהם.
 
אפילו כשנראה כאילו נערמים קשיים, החיים מעניקים פיצוי, כפי שנאמר ב-לרגלי המורה:
עליך לשאת את הקארמה, כל שתהיה, בשמחה, לעמוד בכבוד בסבל הבא עליך, מפני שזה מראה כי אלוהי הקארמה חושבים שמגיעה לך עזרה. ככל שזה יהיה קשה, עליך להודות על שאין זה נורא יותר.

אם זרועו של אדם נשברת, הוא יכול להודות על שאין זו הרגל, או הירך. בכל הנסיבות יש טעם לשמוח שאין זה גרוע יותר. כך נוכל ללמוד לראות את החיים ללא תסכולים ואכזבות. כשנצפה בחיים בשקט, וכשחוסר המעורבות יאפשר לנו לפעול ללא פעולה, השמחה שהיא התבוננות תגיע לתוך הווייתנו מבלי שנבקש אחריה.
קדושים ומקובלים דיברו על העונג העילאי של השחרור. שחרור ממה? מהעצמיות, מהדימוי העצמי: "אני משהו כזה", או "אני דבר אחר". ה-נירוואנה שאטקה(Nirvana Shatka) של סרי סאנקאראצ`אריה (Sri Sankaracharya) הוא שיר של שמחה. כל אחד מאיתנו יכול ללמוד דרך חיי היומיום לשיר עם המחבר:

אין דבר לחפש או לרכוש – לא אדמה, לא משפחה, לא רכוש, לא תואר. אין צורך להוסיף דבר לעצמי שהוא תמצית השמחה.

 |  ראשי |  תכנית שנתית  |  כנסים והרצאות  |  קידום אחווה אנושית ובין-דתית  |  טיולים וסופי שבוע בגוון רוחני  |  כתב-עת, ספרים, דיסקים וספריה  |  מגזין אורנט  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  מרכזים תאוסופים בעולם  |  ציטוטים מהתאוסופיה  |  מפת אתר  |  הוספה למועדפים  | 
האגודה התאוסופית-עמותה ללא מטרות רווח- www.theosophia.co.il © כל הזכויות שמורות
בית ויטלי, צבי 2ב' רמת גן 03-7521259 03-6139189

האגודה התאוסופית בישראל

כתובת המשרד: בית ויטלי, צבי 2ב' רמת גן
קבלת קהל: בימים א'-ה', שעות 11:00-16:00
טל' 03-7521259, פקס 03-6139189
בית-חווה: לה גרדייה 49 (כניסה א') ת"א.
כתובת לדיוור: ת.ד. 4014 ר"ג 52140.
האגודה התאוסופית בישראל www.theosophia.co.il © כל הזכויות שמורות
  בניית אתרים לעסקים   אינטרדיל