חדשות ועדכונים

שלוש מטרות - האגודה התאוסופית
לחיות בחוכמה וברוח חופשייה

אברהם אורון – הרצאה בכנס הסתיו 2010

כולנו, כל בני האדם, ואולי הבריאה כולה, נמצאים במסע של התפתחות שמוביל מן הבורות אל החוכמה ומן המוגבלות אל החופש. האדם הוא במהותו תודעה, הוא רוח חופשייה, אבל כשהוא מתבונן במראה ובטוח שהדמות שהוא רואה שם זה הוא – אז הוא שרוי בבורות גדולה, כבול בבורות.
האדם חווה את המציאות הפיזית באמצעות חמשת חושיו, אך כשהוא נצמד למציאות הפיזית ורואה בה את המציאות היחידה – אז הוא שרוי באשליה.


    

באמצעות חמשת החושים חווה האדם הנאה ודחייה. ישנם טעמים מהנים ויש דוחים, וכך לגבי כל החושים. כשהאדם חווה הנאה והדבר נחרט בו, מתעוררת בו התשוקה לחוות הנאה זו שוב. כשהתודעה שרויה בבורות ובאשליה, היא נצמדת ומתמכרת להנאות החושים, כי עדיין לא גילתה את מקור האושר שבתוכה.

הלנה בלוואצקי, מייסדת התנועה התאוסופית, מתארת בספרה "קול הדממה" את תהליך ההתפתחות של האדם כמעבר בין שלושה אולמות, או היכלות. ההיכל הראשון נקרא היכל הבורות, ובו מונע האדם בעיקר על ידי דחפים ותשוקות, וממנו תהליך ההתפתחות של האינטלקט מוביל את האדם אל ההיכל השני, הקרוי היכל הידע. רק בשלב האחרון, כאשר התודעה נעשית יותר ויותר מוארת, היא זוכה להיכנס אל היכל החוכמה.
וכך כותבת בלוואצקי על ההיכל הראשון: "אם בשלום תעבור את ההיכל הראשון, אל תטעה לחשוב את להבות התשוקה הבוערות בו לאור שמש החיים". "החכמים לא ישהו במחוזות המענגים של החושים".
האם ההתמכרות להנאות החושים מקרבת אותנו אל החוכמה? – כל התמכרות היא בריחה מלפגוש את עצמנו, את מה שאיננו אוהבים בעצמנו, ובמובן הזה היא מרחיקה אותנו מהחוכמה, שהיא זהה לידיעה עצמית.
אנחנו עדיין נמצאים בשלב החקירה. אנחנו בוחנים ביחד, חוקרים ביחד, כדי לנסות להבין מה פירוש "לחיות בחוכמה", אבל בהחלט ניתן לומר שהחוכמה היא תוצאה של הרבה אכזבות וסבל שעברנו כתוצאה מההתמכרות להנאות החיצוניות והזנחת האושר הפנימי.
אז בואו נמשיך הלאה במסע שלנו, שמיועד להבין מהי בורות ומהי חוכמה. האם זה מובן שמהבחינה הרוחנית כל הפרדה וחלוקה של העולם לטובים ולרעים, לראויים ובלתי ראויים, לבני-עמי ולזרים, למכובדים ולכאלה שאין צורך לכבד – היא בורות? אנחנו נשאבים להבדלים החיצוניים ולא רואים את המהות הפנימית האחת. מה עושה את האדם – כל אדם – לאדם, אם לא הניצוץ האלוהי שבו?
האם פיקחות וחריפות שכלית היא חוכמה?
והאם החוכמה נמצאת בהיצמדות מתוך פחד לאבד את מי או מה שאנחנו אוהבים ולחיות בבריחה מתמדת מדברים שאנחנו שונאים או שעלולים לגרום לנו כאב?
לחשוב שהחיים יתנו לנו לברוח מעצמנו וממה שאיננו אוהבים בעצמנו – זוהי אשליה גדולה וחוסר חוכמה.
אז בואו נראה מה אומרת הלנה בלוואצקי על היכל הידע, או השלב של ההתפתחות המנטאלית עם התשוקה לידע, עם ההנאה מלאגור ידע ולהפגין ידע :
"אם על פני ההיכל השני תחלוף בשלום, אל תעצור לשאוף את ניחוח פריחתו המשכר. אם לחופשי תצא... אל תבקש לך רב במחוזות אשליה אלה". "... החכמים נשמרים מפני מתק-לשונם של קולות האשליה"... ועוד היא ממשיכה: "משנעשית מודע לבערותך, ברח מתוך היכל הידע. היכל זה צופן סכנות ביופיו הבוגדני, והוא דרוש רק על מנת לנסותך. הישמר לך, התלמיד, פן בהיותך מסונוור מן הזוהר הכוזב תתמהמה נשמתך ותילכד באור הרמייה".
רוב בני-האדם מצויים בשלב הזה ומבלבלים אותו עם חוכמה. רבים בדרך הרוחנית תקועים, אולי טובעים, בידע, ואינם מרפים ממנו וממשיכים לחוכמה.
כי לדבוק במילים וברעיונות המתארים את החיים, במקום לנסות ולהעמיק במהות החיים שהינה מעבר למילים, לשמות ולרעיונות – זוהי אולי מהותה של הבורות.
אנחנו כבר מסיימים את המסע שלנו לחקר הבורות: ומהו המצב של רוח חופשייה, אם לא מצב של חופש מאנוכיות? ואז, איך נוכל להיות חופשיים מבורות אם איננו מבינים שאנוכיות אינה עולה בקנה אחד עם אושר?
והנה גם כשאנו מלאים בידע כרימון, ואולי דווקא כשאנו מלאים ידע כרימון, דווקא אז איננו מסוגלים לתפוש שהטבע שמסביבנו, הטבע שיצר אותנו, הוא אינטליגנטי וחכם. איננו מסוגלים להבין שישנו מארג בלתי נראה של אנרגיה ותבונה, שדה בלתי נראה של תודעה, שכל צורת חיים שואבת ממנו את הידע והתבונה הדרושים לקיומה. ומה הפלא שאנשים פיקחים, ידענים וחריפי שכל נופלים שוב ושוב להתנהגות בלתי מוסרית באשליה, שאף אחד לא רואה ואיש אינו יודע? בורות עצומה היא לחטוא ולחשוב, שאם בני-אדם לא ראו הדבר לא יתגלה.
זוהי בורות ועיוורון לא לראות, שהתבונה המופלאה של היקום שאותה איננו רואים ואיננו חשים, ניבטת אלינו מכל אדם, מכל עץ, מכל זבוב ומכל מולקולה של חלבון. איך אנו יכולים להשלות את עצמנו, שתבונה זו אינה מודעת לכך שכאן מצוי אדם השרוי באשליה גדולה, בבורות גדולה, ושעל כן הוא זקוק לעזרה, למשהו שיהרוס את האשליה הזו שהוא בנה ויעמיד אותו פנים אל פנים מול המציאות.
על פי התאוסופיה ישנם ביקום אינספור אינטליגנציות, שהן חלק מהתבונה האוניברסאלית האחת, הפועלות בשירותה כדי להחכים את בני-האדם, שאף הם הינם ניצוצות מן התבונה האוניברסאלית המצויים באשליה גדולה, שכופים עליהם הגוף והמציאות החומרית.
לעתים אפילו מורים רוחניים שנחשבים לגדולים בדורם, כאלה שלמדו את כל כתבי הקודש וחוו חוויות רוחניות נפלאות, משלים עצמם שהם קדושים ומורמים מעם ושהינם מחוסנים מנפילה. ועל כך כותבת הלנה בלוואצקי באופן נפלא ב"קול הדממה": "הייה עניו אם ברצונך לרכוש חוכמה, ושבעתיים עניו משהגעת לחוכמה. הייה כמו האוקיאנוס הקולט את כל הנחלים והפלגים. שלוות האוקיאנוס מלאת העוצמה נותרת ללא ניע. הוא אינו חש בהם".
וכאן פונה הספר "קול הדממה" אל כל מי ששואף לחיות בחוכמה וברוח חופשייה ואומר לו: "בקש את זה שמכוחו תיוולד בהיכל החוכמה", ההיכל השוכן הלאה מכאן, בו לא נודעו כל הצללים ובו אור האמת מאיר בזוהר לא יעומעם. זוהר זה, שלא נברא, שוכן בך התלמיד כשם שהוא שוכן בהיכל זה...".
מה שמאפיין מצב של חוכמה הוא מצב של הארה פנימית והעדר צללים, כי הצללים שבתוכנו הם אלה שמעוותים את תפיסת העולם שלנו. וכשאין צללים, אז אין מה שיסתיר את האמת.
וכאן מסתיים מסענו לחקר הבורות ומתחיל מסע חדש, לגילוי החוכמה. בספר "קול הדממה" מתואר מסע שמוביל מבורות לחוכמה ומהאשליה אל האמת, וכבר בשם הספר אנו מוצאים רמז על כך, שמקור החוכמה שבראה ושוכנת ביקום ובנשמת האדם – הוא הדממה. ואולי פירוש הדממה הוא שהחוכמה, או המקור שממנו נובעת החוכמה, מתחיל במקום שבו נגמרות המילים. כי מילים ורעיונות הם רק סמלים מנטאליים, שמנסים לתאר מהות של דבר חומרי או בלתי חומרי.
החוכמה מעמיקה מהחיצוניות אל המהות, זוהי ידיעה והתנסות בדבר כפי שהוא בפנימיותו ולא רק במראהו החיצוני, או בתיאורו. וכדי שנוכל לדעת את פנימיותו של אדם, או את מהותם של החיים המבטאים את עצמם כעץ או כפרח, או אולי אפילו כחתול, עלינו להשתחרר מהרעשים שיוצרים האמונות שלנו, הדעות והשיפוטים שלנו, מטעני העבר שלנו, ובמיוחד האגו או הדימוי העצמי שלנו. רק כשהרעשים הללו מתבטלים נוכל לפגוש אדם, או חתול, או את אלוהים – מתוך ידיעה וחוויה של מהותו. אנחנו יודעים את מהותו במהותנו. מתוך האיחוד של מהותו עם מהותנו נוצרת הידיעה. ועל כן אהבה, חמימות וחמלה הם בני-הדודים של החוכמה. כי רק כשהם קיימים נעלמים המרחק וההפרדה.
חוכמה היא מצב של הארה פנימית, ומצב של בורות הוא מצב של חושך פנימי. במצב של בורות התודעה האנושית מאמצת לעצמה דעות ואמונות, שהחושך שקיים בה אינו מאפשר לה לראות שאינן אמת. כלומר התודעה מאמינה שהן אמת, ואז האמונות והתפישות הללו הופכות להיות המציאות של אותה תודעה. עם הזמן הרוח, או התודעה, לאחר שהיא מתנסה בסבל שהאשליות הללו גרמו לה והשתחררה מהן, הופכת להיות חופשייה ומוארת. מוארת פירושו שיש בה אור, המאפשר לה לראות ולהבחין. התודעה משתחררת מן הצללים ואז יש בה יותר אור ואין מה שיסתיר את המהות, את האמת. באחד החיבורים התאוסופיים הנפלאים, "אור על השביל", נאמר: "בתוכך נמצא אורו של העולם".
המהות של התודעה היא אור, והאור הזה, שמאפשר לראות את מהותם של הדברים, הוא שיוצר את האדם החכם. האדם החכם רואה ופועל מתוך מהותו שהינה באחדות עם מהות היקום, שהינה החוכמה בהתגלמותה, ועל כן הוא חי ופועל מתוך הידיעה הפנימית המתחדשת והחיה של מה שנכון, אמיתי ומיטיב ומביא אושר לו ולסביבתו.
האדם החכם אינו חושב על עצמו כחכם ואינו מגדיר את עצמו כחכם וגם לא יתיימר לדעת מהי חוכמה. כך שראשית החוכמה היא באי-התקבעות בתפישה כל שהיא. הידע, המחשבה שאנו יודעים, כובלת אותנו. החוכמה משחררת אותנו.
הפוטנציאל של החוכמה מצוי בטבעו העמוק של כל אחד מאיתנו, כי אם האדם נברא בצלם אלוהים, אז החוכמה האלוהית שבראה את כלל החיים ושוכנת בהם מצויה גם בתוכנו.אך הפוטנציאל הזה קבור בתוך מבנים של מחשבות, דעות, מילים, תשוקות, פחדים, דימויים – ובעיקר הדימוי העצמי שאותו אנחנו מכנים "אני".
כדי להשתחרר מהכלא הזה שיצרנו ולחזור להיות רוח חופשייה, עלינו ליצור את התנאים לכך שתיוולד בנו החוכמה, שרוח החוכמה תמצא אותנו ראויים להשראתה. ומהם התנאים הללו?
לשאוף ולאהוב את החוכמה בכל ליבנו. היקום מאושר להגשים שאיפות כאלה, ולא סתם נכתב: "חפש ותמצא, בקש ויינתן לך". אם באמת יהיה חשוב לנו, ונרצה בכל ליבנו, שערי החוכמה ייפתחו בפנינו.אך במקביל לשאיפה לחוכמה, עלינו לטפח שאיפה עזה להשתחרר מהבורות ומהאשליה, וישנה התפילה הנפלאה מהמסורת ההודית: "הובילני מן האשליה אל האמת; מהחושך הובילני אל האור; ומהמוות אל האל-מוות."
ואיך נדע מהי חוכמה ומהי הדרך אל החוכמה אם לא נקרא ונפנים את דבריהם וכתביהם של אלה, שמימשו את החוכמה? – לכן זה התנאי השלישי שעלינו ליצור.
התנאי הרביעי לרכישת חוכמה הוא שנלמד להתבונן ולהקשיב לחיים שמסביבנו, וכך נגלה את החוכמה החבויה בהם.להקשיב ולהתבונן פנימה, אל העומק של עצמנו, ולהתנסות באותו ניצוץ אלוהי שקיים בנו ושמהותו היא חוכמה.להפנים את האמת, שחוכמה ואגו ואנוכיות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי את החוכמה במובן של היכולת לראות ולחוות את המהות, המשמעות או האמת המסתתרת מעבר לצורות, לרעיונות ולמילים, אף אחד אינו יכול לנכס לעצמו. קרישנמורטי תיאר זאת בצורה נפלאה כשדיבר על מדיטציה, אבל ניתן לשים את המילה חוכמה במקום מדיטציה:
"החוכמה באה רק כאשר ליבך באמת פתוח; לא פתוח באמצעות מפתח המחשבה, לא מוגן באמצעות האינטלקט, אלא כשהוא פתוח כשמים ללא עננים. אז היא, החוכמה, באה ללא ידיעתך, ללא הזמנתך. אך לעולם לא תוכל להחזיק בה, לשמור אותה לעצמך, לסגוד לה... אתה אינך חשוב, אין לך מקום בה; יופייה אינו אתה, אלא הוא עצמו, ולזה לא תוכל להוסיף דבר.
...החוכמה היא כמו רוח קלה החודרת פנימה, כאשר הינך מותיר את החלון פתוח; היא באה רק כאשר אינך שם כלל, והעדנה שהיא מביאה עימה הינה ללא משך."
ואחרון, ואולי החשוב ביותר, הוא שהחוכמה מתגשמת תמיד עם אהבה, חמימות, נדיבות וחמלה. וכשאלה אינם קיימים, אזי גם החוכמה היא רק שכלתנית, כי לב החוכמה הוא הראייה של האחד, של האלוהי, המסתתר מתחת לכל הצורות והמסכות והכבוד, האהבה והאחווה לכל אחד מן הניצוצות הללו של האלוהי. ולכן כתב קרישנמורטי הילד, בגיל 13, בעקבות הדרכה אישית שקיבל מאחד ממורי החוכמה:
"מכל המידות מידת האהבה הינה החשובה ביותר, כי אם היא חזקה דייה באדם היא תביא לכך שירכוש את כל השאר, וכל השאר בלעדיה לא יספיקו."

 |  ראשי |  תכנית שנתית  |  כנסים והרצאות  |  קידום אחווה אנושית ובין-דתית  |  טיולים וסופי שבוע בגוון רוחני  |  כתב-עת, ספרים, דיסקים וספריה  |  מגזין אורנט  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  מרכזים תאוסופים בעולם  |  ציטוטים מהתאוסופיה  |  מפת אתר  |  הוספה למועדפים  | 
האגודה התאוסופית-עמותה ללא מטרות רווח- www.theosophia.co.il © כל הזכויות שמורות
בית ויטלי, צבי 2ב' רמת גן 03-7521259 03-6139189

האגודה התאוסופית בישראל

כתובת המשרד: בית ויטלי, צבי 2ב' רמת גן
קבלת קהל: בימים א'-ה', שעות 11:00-16:00
טל' 03-7521259, פקס 03-6139189
בית-חווה: לה גרדייה 49 (כניסה א') ת"א.
כתובת לדיוור: ת.ד. 4014 ר"ג 52140.
האגודה התאוסופית בישראל www.theosophia.co.il © כל הזכויות שמורות
  בניית אתרים לעסקים   אינטרדיל