בנתיב הזה, כל צעד שנעשה הוא צעד שנעשה לעולמים. כל כאב שנסבל עליו הוא כאב אשר, אם חשים בו, מקבלים אותו בברכה בגלל השיעור שהוא מלמד. וכשצועדים על הדרך הזאת היא נעשית זוהרת ככל שהבורות מתמעטת, היא נעשית יותר שלווה ככל שהחולשות נעלמות, היא נעשית יותר רוגעת ככל שלתנודות הארציות יש פחות כוח לזעזע ולהפריע.
מה שהיא נעשית בסופה, יוכלו לומר רק אלה שסיימו אותה. מהו יעדה, יוכלו לדעת רק אלה העושים אותה. אבל אפילו אלה הצועדים בה את הצעדים הראשונים יודעים, שהעצב שלה הוא שמחה בהשוואה לשמחות הארציות, ושהזעיר שבפרחיה שווה יותר מכל דבר יקר-ערך שהארציות תוכל לתת. הבזק אחד מן האור הזוהר עליה תמיד, והמתגבר ומתבהר ככל שהתלמיד צועד קדימה, הבזק אחד מזה גורם לכל אור-השמש הארצי להיראות כחשיכה. אלה הצועדים בדרך הזאת יודעים את השלווה שמעבר להבנה, את השמחה שהעצב הארצי לעולם לא יוכל לקחת, את המנוחה ... שאף רעידת אדמה לא תוכל להרעיד, את המקום בתוך המקדש בו יש לנצח אושר ושמחה.
