דיאלוג כצורת למידה
עלינו להבחין בין שני סוגי למידה. קיימת הלמידה שהיא צבירת ידע, שהיא עניין של זמן ומאמץ. בבסיסה היא טיפוח של כישורים או של חשיבה וזיכרון. ישנה גם למידה חשובה יותר, שהיא היכולת להבחין במה שהוא אמת ולהיפטר ממה שאינו אמת, ובכך להגיע אל המשמעות והחשיבות של כל דבר בחיים, כולל אהבה, דת, יופי ומוות. הלמידה הזו אינה מצטברת, לכן איננה עניין של זמן. יש לה טבע של מודעות הוליסטית , הבנה מעמיקה, ראייה ארוכת-טווח, חוכמה וחמלה. עם הזמן גדלים בהכרח הידיעה והניסיון של האדם, אך לא חוכמתו. רק כשלמיינד יש תובנה יותר מעמיקה, או תפישה ישירה של האמת, האשליה מתפוגגת ויש חוכמה, או הבנה גדולה יותר של החיים. שימור המיינד במצב כזה של דיאלוג, הוא אמנות הלמידה.
המילון מגדיר "דיאלוג" כשיח בין שני אנשים או יותר, וגם כהחלפת דעות או רעיונות. קרישנמורטי נתן לו משמעות יותר מעמיקה, והצביע על חשיבותו כאמצעי לחקירה דתית בתוך האמת, אותה הוא הציג כבלתי-ידועה. הוא הבחין בין ידיעת האמת לבין מימוש האמת, והשתמש בדיאלוג כדרך לאפשר את השני. הספרים המקודשים של כל הדתות כוללים תיאורים של האמת, שמומשה על ידי חכמי-דת דגולים, אך התיאורים הללו אינם מגלים לנו את האמת כשאנחנו קוראים אותם. הם עשויים להצביע על האמת, לתת לנו רעיון מהי וליצור הבנה אינטלקטואלית שלה, אך זה לא זהה למימוש האמת. קרישנמורטי ניסה לגשר על הפער הזה באמצעות המצב, אותו כינה בשם דיאלוג.

דיאלוג שונה מאוד ממה, שאנחנו בדרך כלל מכנים ויכוח או דיון. ויכוח קיים לרוב בין אנשים, שאימצו נקודות השקפה שונות ורוצים לשכנע האחד את השני, או משווים בין השקפותיהם. בדרך כלל הם מחויבים לדעה מסוימת, אידאולוגיה, אמונה דתית, שיטה פוליטית או לאומיות, ומתווכחים מתוך אותה השקפה. מרבית הסמינרים האוניברסיטאיים
והסימפוזיונים שלנו, כמו-גם חילופי-הדעות הדיפלומטיים הבינלאומיים שלנו, הם בעלי אופי כזה. כך גם הויכוחים ההגיוניים בין פילוסופים או אנשי-דת, הבאים מאמונות שונות. הם מתחילים בידע, מעודדים חילופי רעיונות ומסיימים בידע רב יותר וביותר רעיונות. מאחר והפעולה כולה מוגבלת לשטח של רעיונות וידע, היא אינה מובילה למימוש של אמת יותר מעמיקה. מצד שני, דיאלוג כצורה של חקירה דתית מתחיל באי ידיעה. המשתתפים יודעים כי אינם יודעים את האמת, מציגים אותה כבלתי ידועה ומשתוקקים לחקור ביחד כדי לגלותה. באי הידיעה, כשאינם מזדהים עם נקודת השקפה כל שהיא, אינם מנסים לשכנע האחד את השני בדבר כלשהו, הם ביחד ואינם ניצבים האחד כנגד האחר. זה כאילו שהם באותו צד של השולחן והאמת בצד השני.

הידע שלנו, האמונות שלנו, נקודות ההשקפה שלנו, הם שמפרידים בינינו. אם נסלקם הצידה נוכל להתחיל לחקור, כמו שני ידידים שמעוניינים מאוד לחקור נושא כל שהוא בחיים ומגיעים להבנה יותר מעמיקה שלו. האמת עשויה להתגלות בעצם תהליך החקירה של השאלה, כשלא מנסים לענות עליה במהירות. תשובה שניתנה על ידי מיינד, שאינו מעמיק לחקור ולהבין את כל מה שכרוך בנושא, היא רק דעה שטחית ולכן חסרת ערך למחפש אחר האמת. ביודענו זאת, בדיאלוג המיינד אינו מעוניין ביצירת דעות והגעה למסקנות. הוא גם לא מתחרה באחרים מי יגיע ראשון אל האמת, מאחר ואינו שאפתן ואינו מבקש אחר סיפוק, תהילה או כבוד. זהו מיינד שחוקר לשם אהבת ההבנה, לא כדי להגיע לתוצאה או למסקנה.
מיינד בדיאלוג מטיל ספק בכל דעה, ספקני לגבי כל מסקנה, מפני שאינו מעוניין בתשובה מילולית. הוא מבקש להגיע אל מעבר למילה ולקבל תובנה מעמיקה אל תוך המציאות. הוא מבקש אחר תפישת העובדות וההבנה ההוליסטית של הנושא, לא סתם שיטה לפתרון בעיה. מאחר שהאדם מחפש אחר הבנה ישירה ומעמיקה של האמת, ולא רק אחר העברת ידע, אין כל הירארכיה בדיאלוג. אין חלוקה של מורה ותלמיד – זה שיודע וזה שאינו יודע. דיאלוג מתחיל בתצפית ומטרתו הבחנה, בין מה שהוא אמת לבין מה שאינו אמת. מאחר שהחקירה אינה מבוססת על ידע, טבעה אינו העברת רעיונות מאחד שיודע לאחר שאינו יודע. היא יותר חקירה משותפת אל תוך "מה שקיים", המתנהלת בענווה מוחלטת, על ידי חברים שיודעים כי אינם יודעים, אך מבקשים להבין ולמצוא את האמת.

מאחר ואין בדיאלוג כל תחושה של התמודדות, התחרות או ויכוח, שום תשוקה להרשים או להיות הראשון לציין משהו, אין זה חשוב במיינד של מי מתעוררת מחשבה מסוימת. חשוב רק לחקור איזו כוונה אותה מחשבה מנסה להעביר והאם זו אמת. מאחר ואדם אינו מצדד בנקודת השקפה כל שהיא, אין בדיאלוג גם כל תחושה של מחלוקת. כשהמיינד מצוי במצב של התבוננות אין זה חשוב אם האנשים המשתתפים בדיאלוג הם שניים, או מאתיים, או אפילו רק אדם אחד. מיינד נטול פניות באמת יכול לראות את כל הצדדים של נושא מבלי להיצמד לאף אחד מהם, ממש כפי ששחקן נטול פניות באמת יכול לשחק שח עם עצמו, כשהוא מניע גם את הכלים השחורים וגם את הכלים הלבנים!
קרישנמורטי השווה דיאלוג למשחק טניס, שבו השאלה היא כמו הכדור המוטל מצד אחד של המגרש אל הצד האחר, כשכל שחקן מחזיר אותו עם הערתו או הבחנתו. זה נמשך עד ששני השחקנים נעלמים והכדור תלוי בין שמים לארץ! משמעות הדבר שהמתבוננים (המשתתפים), על הידע המפורט שלהם, נקודות השקפתם, דעותיהם וכך הלאה נעלמים, ומתקיימת רק התבוננות בתשומת לב להתרחשות סביב הנושא. אם המתבוננים (או האישיות של כל אחד מהם) נעלמים, אין זה חשוב כמה הם או מי הם.

בימינו מרבים להתווכח אודות הדרך הטובה ביותר לנהל דיאלוג – אם אמור להיות מתַאֵם שינהל אותו או שלא, אם הוא אמור להתחיל בשאלה שנוסחה-מראש או שהשאלה צריכה לבוא באופן ספונטאני בדיאלוג, אם צריכים להיות רק חמישה או חמישים איש, וכך הלאה. למרות שהן שאלות ארגוניות מועילות, ונחמד לדעת את חוקי המשחק לפני שמתחילים, הן ממש שוליות לנושא. אף אחת מהן לא תוכל ליצור דיאלוג, אם המיינד אינו במצב של דיאלוג. לעומת זאת, אם המיינד שלנו מצוי במצב של דיאלוג, התבנית לא תהרוס או תמנע דיאלוג. מה שקובע את איכות הדיאלוג הוא בראש ובראשונה מצבו של המיינד שלנו.

במובן הזה, אדם יכול לחיות כל חייו עם מיינד במצב של דיאלוג מתמיד – דיאלוג עם עצמו, עם אחרים סביבו ועם הטבע. משמעות הדבר שמיינד במצב של דיאלוג אינו שונה ממיינד מקשיב ומתבונן, שבבסיסו הוא גם מיינד לומד, אם אנחנו מבינים שלמידה אין משמעה צבירת ידע, אלא ההבחנה בין מה שהוא אמת לבין מה שאינו אמת. זהו מיינד שאינו קשור לדעות כלשהן או לאמונות דתיות, כזה שאינו רודף אחר סיפוק או שופט על בסיס מה שאהוב עליו או שאינו אהוב עליו. למיינד כזה כל התנסות, כל שיחה, כל ספר הוא מקור לשאלות מעמיקות. אז הידיעה-העצמית וההבנה הן תוצרי-לוואי של חקירת השאלות האלה למען עצמו. זהו מיינד שהוא תלמיד של החיים, חוקר ללא הרף, מתבונן, לומד ומצמיח הבנה – לעולם לא דבק במסקנה, לעולם לא מחזיק בדעות מקובעות כלשהן. רק מיינד שכזה יכול להתעלות אל מעל למגבלות הידע ולגלות, אם יש שם משהו מקודש, שהוא מעבר לכל המחשבות והאמונות האנושיות.


עברית: ענת כהן