דממה שאינה מהעולם הזה נופלת על הכל. ציוץ הציפורים נמוג, ובעלי חיים קטנים אינם מתרוצצים סביב. התנועה פסקה כליל, ואנשים עומדים בשקט ומביטים למעלה לשמיים. למרות שכמעט שעת צהריים, השמיים הבהירים מתקדרים, והאור שנשאר עוטה גוון צהבהב מסתורי. הדממה והאפלה מעמיקות עד כי נדמה שהעולם צלל לתוך דמדומים נטולי זמן. נדמה שכל החיים עמדו מלכת. ואז, באופן בלתי מורגש כמעט, האור הצהוב מתגנב חזרה, ומתבהר בהדרגה. עד מהרה קולות הטבע מתחילים לזמזם, ואנשים שוב נעים בפעולותיהם היומיומיות הרגילות. העולם חוזר לחיים, והקצב הרגיל שלו מתחדש. כולנו חווינו מדי פעם ליקוי חמה כמו זה. אירועים טבעיים דרמטיים כאלה אינם כה מפחידים לתושב עירוני בן זמננו, אבל הם הדהימו אנשים שחיו קרוב לטבע, במיוחד בעידן הטרום-מדעי. אדם שבטי עם אמונות שמאניות, שמבועת מהצגת כוח כזו של האלים שלו, היה מבצע טקסי הקרבה על מנת לפייס אותם ולהגן על עצמו. איכר אדוק עשוי היה ליפול על ברכיו בתפילה, או להדליק נר לבתולה, בתקווה שהיבולים שלו לא ייפגעו. לעומת זאת איש עסקים מודרני עשוי רק להעיף מבט חטוף בשמיים בעודו אץ לדרכו בין פגישות חשובות, ובנו בגיל העשרה עשוי לקחת את הגלובוס, כדור טניס ופנס, כדי להראות לאחיו הקטן את עמדות כדור הארץ, הירח והשמש במהלך ליקוי חמה. אסטרונום יתכונן מראש לצלם תמונות טלסקופיות, כדי ללמוד את הילת השמש סביב הדיסק האפל של הירח.

הדרך שבה כל אדם מגיב תלויה במערך האמונות שלו. תפיסות עולם שונות יוצרות פרשנויות שונות לאותם אירועים. האם הטבע נראה כחדור ברוחות בלתי נראות, לעיתים מועילות ולעיתים עוינות, או שיש אלוהים טוב ומיטיב אחד שפועל מאחורי הקלעים? האם העולם בנוי על מערכת שבה הטבע מעורב רק באופן בלתי ישיר? האם יש מערכת שמימית מסודרת, שבה גופים שמימיים נעים בדרכים צפויות? כל אחת מההשערות האלו מביאות לגישות ולפעולות שונות.

ההנחות שלנו לגבי העולם משקפות את נקודת המבט שלנו כמו מבעד למשקפי שמש, צובעות כל חוויה שלנו, מחשבה, אמונה וגישה. עדשות אלו עשויות מהנחות היסוד ומן האקסיומות אודות הטבע והאדם שבהן אנו מחזיקים, מה"ודאויות" של החיים, שאנו מפקפקים בהן לעיתים רחוקות בלבד. האם אנו מניחים שחיים פיזיים וחוויות חושיות הם כל מה שיש? נקודת מבט זו תשתקף בדרך בה אנו מבלים את זמננו, בחברים שאנו בוחרים, במה שחשוב לנו. האם אנו חשים שאנשים הם טובים ביסודם, ושאפילו מאחורי "רוע" לכאורה יש דחף לצמיחה ולאיכותיות? הנחה זו תכוון אותנו אחרת, ותקבע את סגנון החיים שלנו לקראת מה שאנו רוצים להשיג בחיים וכיצד אנחנו מתייחסים לאחרים.

לכולנו יש השקפת עולם, יהא תוכנה אשר יהיה. לנו בני האדם יש צורך בסיסי אחד. אנתרופולוגים מצאו כי כל התרבויות מאמצות איזשהו סוג של חזון מקיף של חיים, שמעניק לחבריו את תחושת מקומם בתוך הכלל. פסיכולוגים מצאו שאנשים זקוקים גם לראייה כללית, שבאמצעותה הם יכולים לכוון את עצמם, מה שהפסיכולוג אריק פרום כינה בשם "מסגרת של אוריינטציה". מה שהפילוסוף ג'ייקוב נידלמן אמר על פילוסופיה, יכול גם להיאמר על תפיסת עולם:

"אדם לא יכול לחיות ללא פילוסופיה...
בלב האדם יש כמיהה, שניזונה רק מפילוסופיה אמיתית."

בתרבות, כמו באדם היחיד, תפיסת העולם כוללת את מה שידוע מן המדע של אותו זמן ומקום, בתוספת רעיונות דתיים ופילוסופים. השקפת העולם העכשווית של המערב צמחה סביב המטריאליזם של המאה ה-19, אולי בשילוב עם רעיונות חדשים יותר, כמו תורת היחסות ועיקרון אי-הוודאות של הייזנברג. אפילו אם לא למדנו מושגים כאלה, הם מחלחלים לתרבות שלנו ומשפיעים על השקפת העולם שלנו. על גבי רקע תרבותי זה, כל אחד מאתנו מוסיף אינספור נושאים ומוטיבים, שמתמזגים ויוצרים את התמונה האישית שלנו בעולם. תמונה זו תכלול עמדות מהילדות המוקדמת, שכמבוגרים שכחנו במידה רבה – כמו גם את תגובותינו להאכלה מהירה או מעוכבת בה זכינו בעקבות בכייה ילדותית של רעב, ושמחה או פחד מהיתקלות בכלב המשפחתי שלנו. הטבעות אלו יתמזגו עם מושגים מודעים ויותר רציונליים בתמונת העולם שלנו.

ההשערות הפילוסופיות וההנחות הבסיסיות, שעל פיהן אנו חיים, הן במידה רבה בלתי בדוקות. הן פשוט גדלות במיינד שלנו ככל שאנו צוברים חוויות וידע. הן אינן נשקלות לעומקן, ונוצרות מילולית בהצהרות רציונליות. מחקרים הראו, שאנשים הופכים עוינים והגנתיים כאשר מישהו קורא תיגר על אקסיומות בלתי מודעות כאלו. הן יוצרות את מה שכונה בשם "התת-מודע הפילוסופי" שבמידה רבה איננו מודעים לו, ולכן איננו מצוידים בהכנה מראש לצאת להגנתו. הם חלק מההוויה שלנו: אנו מזדהים איתם. כאשר הם מותקפים, אנו מרגישים שאנחנו מותקפים. השקפת העולם שלנו, המבוססת על הנחות יסוד אלו, משפיעה על חוויותינו ופעולותינו הרבה מעבר למה שאנו מבינים, לא רק ברגעים טעונים כמו ליקוי חמה, אלא בחיי היום יום ובעמדות הרגילות שלנו. מה שאנו מאמינים על העולם, קובע את האופן שבו אנו מפרשים את מה שקורה לנו, למה אנו מצפים ומה אנחנו חושבים שמצופה מאתנו, מה שאנחנו יכולים להשיג, ואפילו כיצד אנו תופשים את עצמנו.

תפיסת העולם המפריד
השקפת העולם הרווחת כיום במערב הובילה לפיצול, הן בעולם והן בתוכנו. הרבה סופרים ציינו לאחרונה שהשקפה זו נשענת על הרדוקציוניזם של המאה ה-19, דבר שהוביל לניתוח של הדברים למרכיבים קטנים יותר ויותר. המיינד נתפס כפונקציה של המוח בלבד, ותודעה היא תוצר לוואי של התפתחות פיזית. בראייה כזו, העולם מאמץ גישה של מוחשיות ((thingness, של פיזיקליות, ונדמה כמורכב מיחידות עצמאיות מבודדות, שנראות כמנותקות מטבען.
כפי שהפיזיקאי דייויד בוהם ציין, סוג זה של מחשבה הוא אחד הגורמים המרכזיים בגישה הפלגנית המתפשטת בעולם היום. הדחף שלנו לנפץ את העולם לרסיסים שאנו תופסים באמצעות החושים, מתוגבר על ידי שפה, שמדגישה את ההבדלים. אנו רואים פריטים נפרדים, מובדלים – עצים, כסאות, בניינים – ואנשים מובדלים, שנדמה שיש להם זהות משל עצמם וניצבים כיחידים, סגורים בתוך עצמם. אנו משקיעים ברשמים חושיים אלה של העולם הרבה יותר משמעות ופסקנות ממה שמתחייב מכך, מבלי להבין שיש דרכים אחרות לחוות את הסביבה שלנו. "הגדרת המוקד" שלנו, כפי שהמורה הטיבטי טרטן טולקו קורא לזה, מוגבלת לזווית צרה אחת. גם איינשטיין הבחין בהגבלה זו שאנו שמים על עצמנו:

מתוך שפעת החוויות החושיות שלנו, אנו לוקחים
באופן מנטלי, או שרירותי, מתחמי התרחשויות שחוזרים
על עצמם.... ואנו מתאמים אליהם מושג –
המושג של אובייקט פיזי.

היום ראייה מפלגת זו נחקרת על ידי הוגי דעות מודרניים רבים, שפועלים מתוך ראייה רחבה יותר של מציאות. נושא זה מתחיל לעלות כמניע עיקרי בחוד החנית של המחשבה המודרנית. מחברים שונים, כמו פריטשוף קפרה ובעל ההסמכה הדתית יוסטון סמית, הצביעו על סימנים לכך שהשקפת עולם חדשה מתפתחת בתרבות המערבית. הוגי דעות אלה מראים כיצד התקדמות במדע, במיוחד בנוגע לטבעו של החומר (שנדון בפרק 4), הופכת את תפיסת העולם המפלגת לדבר שעבר זמנו. סטודנטים רבים לסוציולוגיה מאמינים שאנחנו נמצאים בנקודת מפנה, מההשקפה האטומית הישנה והמבדילה להשקפה הוליסטית ומתמקדת בקשרי גומלין. יש הרבה עובדות ותיאוריות במדע שתומכות בהשקפה כזו, חלק מהן יידונו בספר זה.

עם זאת, למרות הראייה המשכנעת להיפך מכך, קשה לשבור את ההרגלים המקובעים שלנו שמבוססים על תפיסה מבדלת של המציאות. "חוסר ההכרה הפילוסופית" שלנו מתנגד לשינוי, רק מפני שהוא מחוץ לתחום של תודעה מודעת ושל בחירה. במשך זמן כה רב קיבלנו את המושגים המפרידים, שמתבססים על התרשמויות תחושתיות כמציאות הסופית, עד שהגבולות שהם משקפים ביססו את עצמם כבלתי פגיעים. אנו מגיבים אליהם כמו לפנטומימאי, הגורם לנו להאמין בקיר בלתי נראה שהוא יוצר בעזרת המחוות שלו.

השקפה מפלגת זו מתפשטת גם לתפיסתנו את עצמנו. רובנו במערב גדלנו במחשבה על עצמנו כנפרדים שאינם תלויים בעולמות הפנימיים שלנו. גם בקרב היותר מוארים מביננו, המגמה החזקה ביותר היא לחיות במרכז של תחום המרוכז בעצמו, כשאנו עסוקים בעניינינו ובטובת עצמנו כבעלי החשיבות העליונה. האנרגיות שלנו מושקעות בשיפור עולמנו הפרטי, לעיתים קרובות על חשבונם של האחרים. האידיאלים האמריקאים של אינדיבידואליזם ותחרות מבוססים על השקפה זו, ששירתה אותנו היטב במהלך רוב ההיסטוריה שלנו. אבל עכשיו אנחנו נאלצים להכיר בכוכב הלכת שלנו כב"כפר גלובלי", שבו איננו יכולים להתקיים בנפרד מהאחרים. תקשורת עולמית מיידית, נסיעות וסחר גלובליים, צמצום אספקה של המשאבים בעולם, פיצוץ אוכלוסין, הם חלק מן הגורמים הידועים שאמורים להעביר אותנו לכיוון חיבור הדדי הרמוני. עם זאת, הדגש שלנו על הבחנות בין גזעים, עמים, קבוצות אתניות, מעמדות חברתיים, משפחות, בני אדם בודדים, מונע מאתנו לעבוד יחד לטובת הכלל, אפילו למען הישרדות.

לקראת אחדות
יותר בני אדם מביננו מכירים בכך, שהכישלון שלנו לאמץ את גישת האחדות, המשתמעת מידע המאה העשרים, הוא הבסיס לכל הבעיות העיקריות שלנו ברחבי העולם, בין אם הן חברתיות, פוליטיות, אקולוגיות, כלכליות או אישיות. עכשיו בסוף המאה העשרים, יותר מאי פעם בהיסטוריה, עלינו להבין שאיננו יכולים לחיות מבודדים זה מזה ומן הטבע. עם זאת, כל עוד אנחנו מאמינים שהעולם מחולק ליחידות נפרדות מיסודו, אנו חווים את העולם בדרך זו ומגיבים בהתאם. אבל אם נשתכנע שקיימת אחדות בסיסית מאחורי החלוקות לכאורה, אנו נחווה אחדות ושייכות. אנו זקוקים נואשות להשקפת עולם מאחדת, כדי לעזור לרפא את השברים האינסופיים של העולם. אין בעיות שלא יוכלו להיפתר על ידי התחשבות קודם כל בטובת הכלל, בחייהם של כל אלה שעל כוכב הלכת שלנו, יותר מאשר באינטרסים הפרטיים!

דייויד בוהם אומר לנו שהפיזיקה המודרנית מגלה ראיה של חומר, שבו "מה שאנחנו רואים באופן מיידי הוא למעשה דבר מאוד שטחי... מה שאנו מכנים כדברים אמיתיים הם בעצם גלים זעירים, שיש להם מקום משלהם, אבל הם "גזלו" את השלם". מאחורי פני השטח שמפרידים ותומכים בדברים המופרדים לכאורה יש איחוד יותר בסיסי, יותר ממשי, יותר קרוב אלינו מאשר ההתרשמות החושית שתמיד מפרידה, ואף פעם לא יכולה לגלות אחדות. יחד עם זאת מיסטיקאים מסכימים עם הפיזיקאים, שתחום זה הוא הראשוני, שהחלוקות בסופו של דבר נחות על רקע של אחדות. החושים שלנו מראים לנו רק את פני השטח של המים. אנו עסוקים בגלים ומערבולות, התזות והזלפות. לו היינו יכולים באופן אינטואיטיבי לצלול למעמקים שקטים, היינו רואים את התנועות שעל פני השטח כמצבים רגעיים וחולפים של השלם הדינמי והתמידי.

למרות שקשה, ניתן לשנות את הגדרת המיקוד שלנו ולפתח תפיסה בדרכים שונות מהמוגבלות של החושים, לחדור לרמה יותר בסיסית. לאורך הדורות היו אנשים שהבינו רקע של אחדות עם הכל באמצעות חוויה מיידית. מיסטיקנים מכל הדתות טעמו איחוד עם הכל בדרגות שונות. כיום אנשים רגילים רבים זוכים לחוות דרגה מסוימת של מפגש ישיר עם אחדות זו, דרך מדיטציה ובאמצעים אחרים. הפסיכולוג סטניסלב גרוף גילה באמצעות עבודה קלינית, כי "נראה שיש ראיה גוברת והולכת לכך שבני אדם יכולים לתפקד בתחומים רחבים של תודעה המתעלה מעל לגבולות הגוף הפיזי שלהם, מעל לטווח של אברי החישה שלהם ולמאפיינים הניוטוניים של מרחב וזמן.

הפסיכיאטר קרל יונג הגיע למצב של אחדות על ידי כך, שהשקיע את עצמו בטבע:

לפעמים אני מרגיש כאילו אני מתפשט אל מעל לנוף
וגם אל תוכם של הדברים, ואני רואה את עצמי חי בכל עץ,
בנתזים של הגלים, בעננים ובבעלי החיים
שבאים והולכים, במצעד העונות.

ארווין שרדינגר, אבי מכניקת הקוונטים, הגיע להבנת האחדות על ידי החדירה לטבעו של החומר:

ככל שהדבר נראה כבלתי נתפס בהגיון רגיל...
אתה וכל הברואים בעלי התודעה ככאלה,
– הינם הכל בכל. מכאן שהחיים האלה שאתה חי
אינם רק פיסה מכל הקיום אלא, במובן מסוים,
השלם כולו... מכאן שאתה יכול להשליך את עצמך
על הקרקע ולהשתרע לך על "אמא אדמה",
באמונה ודאית שאתה אחד איתה והיא איתך."

היוגי שבמזרח חודר אף לרמה עמוקה יותר של אחדות, שבה הוא יודע במישרין שהוא אחד עם האלוהי, שאטמן וברהמן הינם אחד. זהו גילוי הליבה של המיסטיקה.

המפתח לחוויה זו נעוץ בטבע ההוויה הבסיסית של האדם, בעומק של תודעתו. החוכמה העתיקה תמיד גרסה כי כל אחד מאתנו, כמו כל דבר אחר בטבע, הוא ביסודו אחד עם הכל, שקוע באחדות האלוהית הבלתי מחולקת, שממנה נובעת כל הבריאה. אם אנחנו לומדים להיפתח לעומק הפנימי שלנו, "מתנועעים בתוך המושב העמוק ביותר של התודעה", כפי שהבודהא ניסח זאת, "נוכל לצאת בממלכת ה'אחד', בדיוק כפי שהפיזיקה חודרת עמוק לתוך החומר, אל תוכו של עולם שמעבר לחומריות."

ארתור קסטלר, עיתונאי שחקר מיסטיקה, כותב על החובה המוסרית שנובעת מחוויה של איחוד. זו אינה רק חוויה להתרחבות ולהארת האישיות של היחיד; אלא גם כזו שיוצרת תחושת אחריות כלפי אחרים. כשקסטלר הוחזק כאסיר בספרד הפשיסטית, עם האפשרות שיירו בו למוות, היתה לקסטלר חוויה שבה "ה'אני' הפסיק להתקיים," והוא חש את עצמו "צף על גבו בנהר של שלווה, מתחת לגשרים של שקט." במצב זה, של הוויה בקשר עם "מציאות אמתית," כדבריו, הוא הגיע לתובנה חדשה:
​
עלה במוחי כמובן מאליו ש... שכולנו ערבים זה לזה –
לא רק במובן השטחי של אחריות חברתית, אלא משום
שבדרך כלשהי, בלתי מוסברת, חלקנו את אותה מהות של
זהות, כמו תאומים סיאמיים, או כלים שלובים.

הוא הבין, שלידע הפנימי של האחדות חייבות להיות השלכות על חיינו. אדם אחר בעל נטיות מיסטיות, המורה והמרפא האינדיאני משבט האמרינדים, סון בר, הגיע לאותה תובנה: "אנו צריכים להגיע לאותה נקודה שבה אנו באמת מרגישים את האחדות, אחדות בכל ההיבטים של חיינו".

אם די אנשים מביננו יוכלו להבין את נקודת המבט החדשה של כוליות, שמתפתחת בזמננו, ולהפנים אותה לתוך התודעה שלנו כך שהיא תפעפע לתוך השקפת העולם שלנו, ומכאן לגישות ולפעולות שלנו, החזון החדש שלנו יצטרך להשתקף בגישות ובמצבים של העולם. כשאנו עצמנו הופכים שלמים, וחיים את חיינו כחלקים מהותיים של השלם, אנו יכולים להתחיל להשיב את השלמות לעולמנו הטרגי, המחולק והמקוטע והמלא במשברים כה רבים. החזון המיסטי יכול להתחיל לרפא את העולם. הפילוסופיה האזוטרית של הקדמונים, שהלנה בלוואצקי הציגה לפני למעלה ממאה שנים, נשענת על העיקרון של אחדות ועל שלמות אורגנית, רעיונות שהיו מוזרים לחלוטין ולא השתלבו עם השקפות העולם של המאה ה-19, אבל מתעוררים בעוצמה היום. היבטים רבים של הפילוסופיה התאוסופית כבר אומתו בזכות ההתפתחויות בחשיבה המודרנית; הרבה רעיונות תאוסופיים "מסתובבים באוויר" כיום. בעיקר, ובאופן בסיסי, הרעיון של האחדות, הכוליות, התפיסה של האורגניות והאקולוגיה. התקופה בה אנו חיים זועקת להשקפת עולם זו של אחדות. עם זאת מסתבר, שהיא היתה זמינה עוד מימים ימימה, מהעידן שקדם לכתיבת ההיסטוריה.
​
עברית: זאבה ליפשיץ