בכל מעשינו ומחשבותינו אנו עובדים הלוך ושוב בין שני הקטבים של הווייתנו – מתקדמים אל החוץ וחוזרים פנימה, כשבשתי הפעולות הללו אנו הופכים ליותר ויותר ערים וחיים, עד שאנו רוכשים בגרות מספקת כדי לאחד את שתיהן יחד.

התקדמות אל החוץ יכול אני לראות, ללא תשומת-לב יתרה, פרח בדרכי. איני מודע לחלוטין לאיכויות הפרח, אלא רק לעובדה שהוא קיים. אולם אני יכול להיעצר ולומר בתשומת-לב: "צבע צהוב זה הוא באמת נחמד. כמה צהוב הוא! גם הצורה יפה, עם עלי-הכותרת הפונים לכאן ולכאן! והריח מקסים! והתחושה – זה ממש אלוהי!"

כשאני נעצר כך, אני מביא יותר מעצמי אל הפרח. ברגע כזה אני קשור לפרח. אנו חיים יחד, וללא הסתייגות. אני נותן את עצמי לפרח ואני מאמין, שבדרך כלשהי גם החיים בפרח מועשרים. על-כל-פנים, חיי שלי מועשרים עד לנקודה של אושר רב. הבה ואיהנה מרגע-חיים עשיר זה. הבה לא אאבד מאומה ממנו, אף לא על-ידי המחשבה "מה יכול אני לעשות כדי לשמור על רגע זה?" אל-לי לפחד מהתמסרות, משום שאינני יכול לאבד את עצמי.

הבאתי את עצמי אל הפרח, ואני ער וחי יותר מקודם.
אולם קיים המוות – רגע מת, חווית פסק-הזמן מתה, הפרח מת.

חזרה פנימה ובכל זאת – אני אינני מת. במקום שקט בביתי, ובמקום שקט עוד יותר בתוך שיכלי ולבי, הרגע הזה חי לנצח. אני מעלה אותו בזיכרוני. מישהו עשוי לומר: "חיקוי חיוור של אותו רגע". אך לא-כן הדבר. חיקויים חיוורים הינם תולדה של חיים חיוורים. בכל-אופן, עצור כעת, עצום עיניך וקח את זיכרון אותו פרח פנימה, אל תוך מעמקי מחשבתך. אמור לעצמך: "פה הנני, כולי מחשבת-שכל, אבוי, מחשבת-שכל שטוחה, עלובה וענייה, וככל הנראה חסרת-תועלת". אולי, אך לא בהכרח, אם תאמר: "בוא לכאן פרח קטן, היכנס אל שיכלי הגלמוד". אתה מתחיל להגות בפרח. לאחר זמן קצר אתה סוגד לפרח ואומר: "פרח נפלא, פרח קדוש – סלח לי, סלח לגאוותי ולמרדנותי". והפרח יסלח ותתרחש אהבה ועילוי, התלהבות ושיכחה עצמית. זוהי מדיטציה.

חיינו שווים בשני הקטבים. כשכל-כולי יוצא לפגוש את העולם, חיי מתעצמים. בהפנמת התנסות אמיתית זו פנימה אל תוכי, חיי מתעצמים עוד יותר. וכשם שההתנסות החיצונית מוסיפה חיות למדיטציה, כך תורמת המדיטציה כוח חדש להתנסות נוספת. לאחר המדיטציה אני עשוי לפגוש שוב בפרח, ובשבילי הוא יהיה יותר פרח מאשר קודם – בצבע, בצורה, בריח ובכל דבר.

עד-כמה אני מחוזק במעבר הזה בין הקטבים של חיים מלאים! זוהי פעולת אריגה שתיצור את הבד כולו, ובמהרה אהיה במצב של מדיטציה, מתקדם אל החוץ, כאשר נושא התנסותי יהיה ברור וחזק ואז אחזור אל הווייתי פנימה.

כל החיים בנויים במתכונת זו, אולם לרוב אין אנו שמים לב לכך. נראה, כאילו העולם נוצר לשם כך. אנו עושים דברים, ומתרכזים בהם, ולאחר-מכן דברים אלה משפיעים עלינו. אנו נראים כילדים שיוצרים לעצמם צעצועים, משחקים בהם זמן-מה ולאחר מכן פונים למשהו אחר. הצעצוע הינו מיגבלה לגבי הילד, בכך שהוא מושך את מלוא תשומת-ליבו לעבר השדה המוגבל של החפץ, הצעצוע, הרחק מהשדה הרחב יותר של עניין מפוזר באינסוף דברים. אפילו הגוף והחושים מובילים לאותה תוצאה. רובו של העולם חסום בפנינו, ואנו פתוחים לחלק זעיר ממנו, אך חלק זעיר זה הינו ברור וחזק. כמו התמונה שנוצרה על סרט-צילום בגלל הפתח הקטן במצלמה: רק כמות זעירה של קרני-אור חודרת לתוכה. לא-פעם חשבתי, שאם בני-האדם היו מתברכים בחושי-על, כפי שהם משתוקקים לעתים, לא היו מפיקים תועלת מזאת, אלא היו המומים מריבוי, גיוון ועוצמת ההתנסויות. לא תהיה העשרת השכל, אלא בלבול רב יותר על הקיים. כאילו היינו אמורים במשך היום כולו, בנוסף על פעולותינו השוטפות, להיות מודעים ולראות את כל פעולותיו הפנימיות של גופנו. מודעותו של האדם הרגיל הינה מפוזרת למדי ובלתי מוגדרת. טוב יעשה אם יתאמן בריכוז כדי שתהיה ברורה וחדה, ולאחר זאת יתאמן במדיטציה כדי להרחיב ולפרוש מודעות ברורה וחזקה זו על-פני שדה רחב יותר. עליו להפוך אדון לעצמו באיזור הצר שבשליטתו, ואז יבוא הזמן בו יהיה בשל להתנסות חיים רחבה יותר.

ושוב, בקשר למדיטציה: שים לב שהיא תמיד באה לאחר ריכוז. ריכוז זה יוצר מודעות עירנית ביותר, מודעות בשיאה. מודעות זו מובאת למדיטציה ומיושמת על ההתבוננות בחפץ הנבחר. אי-לכך מדיטציה היא ההיפך הגמור של תרדמה. המדיטציה מהווה שלימות החשיבה על הנושא הנבחר. תרדמה, נדידת המחשבה, חלום בהקיץ, היסחפות, שיעמום, אי-סדר – כל אלה מקומם לא יכירם במדיטציה (1).

כפי שבמובן-מה כל ריפוי הוא ריפוי-עצמי, או ריפוי מבפנים, והרופא יכול רק להורות על התנאים בעלי ההתנגדות הקטנה ביותר לריפוי, או בגינה – הגנן יכול לדאוג לאדמה המתאימה, למים, לאור-השמש ולהגנה שהצמח זקוק להם כדי לצמוח מבפנים – כך נראה שיש בתוכנו חיים בעלי רמה גבוהה יותר, המחכים להזדמנות להביאנו אל חיים בעלי מודעות-על. לפעמים אנשים חושבים על חיים אלה כעל חיים, שהם מעלינו ולא בתוכנו. דבר זה אינו כה קרוב ואישי, אך אינו יכול להזיק לנו ואינו יכול להוות מיכשול, אם נזכור שדימוי זה הינו רק בגדר של משל – אליל שיכלי.

... אל תראה במדיטציה, אם-כן, משהו שמתפקידו להרגיעך כשאתה נתון בצרה, או אמצעי לבריחה מן העולם, אלא חשוב עליה כעל אמצעי להגיע לרמה גבוהה יותר של מודעות. כשתעמוד מול העולם עם מודעות חדשה זו, תרכוש מציאות רחבה יותר ותתקדם "במעגל קסמים כל-יכול" לעבר יישומם של חיים ומודעות מלאים ועשירים פי כמה וכמה. ראשית זכור – שבחייו הרגילים של אדם המודעות היא דבר עני, עלוב ומשעמם, כנר מהבהב. לעומת זאת מודעותו של אדם נאור היא זוהרת, חזקה ויציבה, והוא שואב את כוחו מאיזו שהיא תחנת-כוח אוניברסלי. שנית – ההבדל בין שתי אלה הוא הבדל של חינוך באמצעות התנסות. שלישית – האנושות הגיעה לשלב שבו ניתן להאיץ את קצב החינוך על-ידי חינוך עצמי באמצעות התנסות יזומה. ורביעית – אין אנו יודעים לאילו גבהים עשויים הישגינו להגיע, וכל שאנו יכולים לעשות הוא לסמוך על דבריהם של בודהות רבים וצלובים רבים, המעידים על כך. אולי אפילו עכשיו רואים חלק מאיתנו, במעורפל, כמו בתוך כדור-בדולח של מגדת-עתידות, את אשר נראה באופן ברור כשנהיה מוכנים לכך.

מדיטציה והתנסות
אני מקווה שברור כי המדיטציה איננה בריחה מן העולם, כי-אם קוטב אחד של עשייתנו המודעת בחיים עלי-אדמות, עשייה שכולה יצירתיות. במדיטציה בלבד לא מגיעים לגבהי השיאים. מיגבלות חיי העשייה היומיומית מכילות מידה שווה של לקחים אלוהיים. להתבונן פעימה ולחפש בחוץ הינם החורף והקיץ, היום והלילה, הרגל השמאלית והרגל הימנית של ההתקדמות הרוחנית. בדיוק כפי שמי שמבין יתרשם ויתרגש במידה שווה מיופיו של עלה קטן ומהדרו של יער טרופי עבות, כך נמצאת אצבע-אלוהים במידה שווה בהתנסות הקטנה שאני ואתה מתנסים בה, ובהתרחשויות המשאירות את חותמן על ההיסטוריה. חיינו נעים בין הקוטב הפנימי והחיצוני שבנו. מחשבה המופנית פנימה מתכננת מכונה, או מציעה תיאוריה. התנסות חיצונית רומזת ומצביעה על אפשרויות לשיפורים במנגנון, או קובעת אם התיאוריה אמיתית או כוזבת. רק תיאום עם חוקי-הטבע, במשחקם ההדדי ורב-המינים, עושה דבר-מה למועיל או מוכיחה את אמיתות התיאוריה. כפי שנאמר כי בנפשו של אדם לא קיימת מחיצה המפרידה בין מקום שלטונו של האלוהים לשליטת האדם, בין הסיבה לתוצאה, כך אפשר לומר שאין נקודה, או מקום בעולם-ההתנסות, שבו שני אלה אינם נפגשים.

מדיטציה, לכן, יעילה ביותר כשהמחשבות וההרגשות מוצאות מחדר-המדיטציה ומובאות אל עולם העשייה שבחיינו, מקום בו יקבלו שינויים ותיקונים, יתחברו אליהם נקודות התנסות, יוסיפו להן פרחים נוספים במדיטציות בעתיד ותהיה פריחה מחודשת.

מדיטציה והתפתחות אנושית
...בשלבים מוקדמים של ההתפתחות האנושית התשוקות מועטות. האדם-הפרא מקבל ומסתפק בנוחיות שבטבע, ורק מידי-פעם עובר לפעילות גדולה כדי לספק תשוקה. הוא נשלט על-ידי הסביבה הקרובה. אולם מאוחר יותר נמצא, שהחיים נעשו מורכבים יותר. הטבע מעורר תשוקות והאדם, בחפשו דרכים לסיפוק תשוקותיו, מגביר מאוד את פעילותו. תשוקתו הופכת למניע החזק שבו – נוחות גופנית מיידית עוברת לדרגת חשיבות שנייה. בגלל התשוקה הוא בוחר באחת מדרכי-הפעולה הרבות הפתוחות לפניו ברגע מסויים. בשלב זה השכל, במידה והוא מפותח, פועל כמשרתה של התשוקה בלבד ומתכנן את הדרכים להשגת הסיפוק.

אך בתהליך ההתפתחות הפך השכל להיות הרשות העליונה, והוא מתחיל לבחור בין התשוקות. התשוקות והרגשות מתרבים עד שנוצר עימות ביניהם, כי אי-אפשר לספק את כולם בבת-אחת. כל אחד מהם מעמיד את דרישותיו, ובאמצעות החשיבה מתחיל האדם לבחור את הרצוי לו ואז הוא אומר לעצמו: "אני ארשה לעצמי להשתוקק לזה, אך לא לאחר". כך לומד האדם לקיים חוק.

אנו יכולים להצעיד הלך-מחשבה זה צעד נוסף קדימה. כאשר תהליכי-החשיבה מבוקרים על-ידי המוסר ותורת המידות, יתחיל האדם להעריך יותר את המגעים של החיים מאשר את המגעים בין חפצים. הגילוי הבא הוא הרצון הרוחני שמאחורי, בין ואף מעל לחיים המוסריים, ולדעת מה הוא עושה ומה הוא צריך לעשות. הישג זה פירושו שהאדם מודע לכך שהוא עומד מעל לשכל ולחשיבה, גם כשהפעילות השכלתנית בעיצומה, בדיוק כמו שאדם בעל תרבות מודע לעובדה שהוא משהו נוסף על גופו הפיזי בו-בזמן שהוא עסוק בהליכה במורד הרחוב.

הבה ונעשה הבחנה ברורה בין דרכי-הלמידה והידע עצמו. שפה היא צורה של ידע. אם מנסחים עובדות מסויימות בעזרת מילים מתאימות – אנו נוהגים להאמין שאכן אנו מכירים את העובדות עצמן. אולם מילים הינן רק כלי נחות לרכישת ידע, תחליף לעובדות, כמו מונחים באלגברה. במקרה הטוב הן רק מרמזות על רעיון, אין הן באות במקומו. עלינו להתעלות מעל למילים כשמתקרבים ומכירים את היחסים בין דברים. כל הצורות שאנו רואים ומתארים לעצמנו מהוות ידע שאינו מושלם, ויהיה עלינו להתעלות מעליהן בבוא-העת. אולם, אין זה אומר שידע אינטואיטיבי מוגדר פחות מן הטמון במילים. אף-כי ייתכן, שזה נראה כך מבחינת טיעונים מטפיזיים, ודאי שזה לא נראה כך מבחינת המדיטציה.

לא קשה להסביר מדוע צריך השכל התחתון, במוקדם או במאוחר, לפנות את מקום הרשות העליונה בחיי אנוש לאינטואיציה גבוהה יותר. הנה מספר סיבות:

1. חקור בזהירות את היכולת האנליטית של השכל. כיצד אנו מבחינים בדברים? בעזרת השוואה של חפץ מול רקע, על-ידי ציון נקודות שיוויון ושוני. אך כדי להבחין בדבר-מה באופן מושלם, השוואתו עם כל שאר הדברים הכרחית. ומאחר ודבר זה נכון לגבי כל שאר הדברים, הבחנה מושלמת רואה את כולם מול כולם בכל אשר תפנה, והבחנת ריבוי הדברים כדברים נפרדים נעלמת. במילים אחרות, המחקר חוקר את עצמו עד-תום, כך שגם הוא עצמו נבלע בסך-הכל.

2. ושוב, עם חלוף הזמן, כל דבר קיים ונמצא במקום ובזמן שהוא נמצא, כי כל שאר הדברים הם כך. ומשום שדבר זה נכון לגבי כל שאר הדברים, הסיבתיות המיוחדת נעלמת. למעשה אנו חגים בחלל, באופן פיזי ובאופן שיכלי, על-גבי כדור שאין לו כל בסיס או תמיכה.

3. הרעיון, שהחפץ עליו אני חושב נמצא בחוץ וממולי, ואני מתבונן בו, הינו מגוחך לחלוטין. לא קיים קו מפריד, שבו ה"אני" שלי מסתיים וה"הוא" מתחיל. ההפרדה בין הנושא והנשוא (החפץ) נעלמת כשאנו מגלים, ששני אלה הם רק שני הקצוות של אותו מקל, שה"אני" הוא העד הבלתי-משתנה, המתבונן בכל השינויים המתרחשים בתוך עצמו.

יש מצב אחר של קיום, או יותר נכון צורה אחרת של חיים, מעבר לשכל, עם תהליכים פעלתניים של הבחנה או השוואה ויחסי-סיבתיות בין דברים. אנו יכולים להתנסות במצב עליון זה רק כשפעילויות המודעות, בכל להטן ועוצמתן הארצית, מובאות אל מעבר לאחיזת חיי-המערה שהן נתונות בה בדרך-כלל. מודעות עליונה זו תהיה נחלת כל אדם במוקדם או במאוחר. וכשדבר זה מתרחש למישהו, כל חייו משתנים לפתע. הוא לא ימעד יותר, לאור המחשבה על חיי-נצח ביקום המשתנה ללא-סוף בתוך הזמן. הוא לא יחרד מהאפשרות המטילה אימה של מנוחת-נצח בתוך חוסר-שינוי תמידי. אלה הם המושגים של אדם קטן, המלביש את המושגים הקטנוניים שלו על התפארת האינסופית של החיים האלוהיים.

עברית: לילי בנטב