כוחה של הקהילה בעבודה התאוסופית

ויסנט האו צ'ין Vicente Hao Chin

אדם פוגש בחוכמה הנצחית בעיקר בשתי דרכים: האחת דרך ספרים, והאחרת באמצעות אנשים. אני מאמין שהדרך השנייה יוצרת השפעה גדולה יותר על אדם ללכת בדרך הרוחנית. אני עשוי לקרוא ספר על קארמה, ולאחר קריאתו להניע בראשי ולומר: "הו, כן, זוהי אמת. אני מאמין בקארמה", ובזאת מסתיים העניין. נדיר שקריאת ספר לבדה תגרום לשינוי בסיסי בנתיב חייו של אדם, למרות שזה קורה. אבל, כשאנחנו פוגשים אדם שחייו מעוררים בנו תגובה רגשית אמיתית, ואנחנו נחשפים לאדם כזה לאורך זמן, אז אנחנו מבינים את כוחה של התחברות כזאת ליצירת נקודות מפנה בחיינו. הרשו נא לי לחלוק עמכם ארבעה היבטים של הכוח שבחיבור ארוך-טווח שכזה עם אנשים משופעים ברוחניות – במקרה שלנו, הסאנגהא (Sangha – קהילה) התאוסופית.
ההיבט הראשון הוא ההזדמנות להתחיל. כשאנחנו פוגשים אנשים שממחישים השקפת עולם וחיים שכאלה, נפתחת בפנינו דרך חיים חדשה. אנחנו מבחינים בהם בסוג שונה של כוח פנימי; כזה של שלווה וחוכמה שמעבר לפיקחות ולערמומיות שאנחנו בדרך כלל רואים בכל סביבנו.
המפגש הראשון שלי עם החוכמה הנצחית היה באמצעות יוגי כתום-גלימה, שהרצה בקולג' שלנו. איני זוכר על מה דיבר, אך לאחר שהרצה התקרבתי אליו וביקשתי ללמוד איך למדוט. ביום ראשון שלאחר מכן קיבלתי את ההיכרות הראשונה שלי עם ראג'ה יוגה, שהוליכה אותי אל האגודה התאוסופית. שם פגשתי גברת שעמדה להשפיע השפעה מתמדת על חיי הצעירים. מאז הייתי קשור בפעילות האגודה התאוסופית, וחיי מעולם לא חזרו להיות כקודם. כוחה הראשוני של הקהילה, אז, היה ההזדמנות להתחיל בצעדים הראשונים אל הדרך הרוחנית בחיים אלה. הציבור הנכון יכול לעורר את האש הרוחנית שבפנים.
שלהוב האש הרוחנית אינו אלא הצעד הראשון. הלהבה הזאת חייבת להיות מתמשכת, וכאן אנו פוגשים את הכוח השני של הקהילה – הכוח לטפח. שהות בחברת קבוצה רוחנית כמו האגודה התאוסופית, לא רק אגודה של דיונים אינטלקטואליים אלא קהילה רוחנית חיה, מאפשרת לנו לתחזק את המאמץ ההתחלתי שלנו לצעוד בדרך אל החיים הנעלים.
אין זה קל לנסות ולחיות בהתאם לעקרונותיו של אדם. לחיי העולם הזה יש חוקים מחוכמים משלהם שבזים להגינות ולכנות, לרוחניות ולאי-אנוכיות, למדיטציה ולאי-רכושנות. אלה מציעים כה הרבה התנסויות ומראות מפתים שקל לאדם להיסחף אחריהם. הקהילה מאפשרת לנו לקיים את נקודת-הראות של האור הרחק לפנינו, או במילים אחרות, להיות ערים כל הזמן לחזון הפנימי של חיי האמת. הקהילה הרוחנית משמרת ומזינה את התובנה הפנימית, שמתחילה כסדרה של ניצוצות קטועים ונעשית ללהבה קטנה ובלתי יציבה, שזקוקה לליבוי עדין כדי שלא תכבה.
הורי היו אנשי עסקים. בהיותי הבכור במשפחה ציפו ממני להמשיך בחיי העסקים לאחר סיום לימודי. האנשים סביבי, התרבות שהקיפה אותי, דודי וקרובי משפחתי, היו בעלי חשיבה מסחרית דומה. קשה לומר מה הייתי עושה היום לולא נתקלתי ביוגה ובאגודה התאוסופית. למפגש השבועי עם התאוסופים היתה השפעה מתמשכת על חיי הצעירים, כך שלמרות היותי מעורב בעולם העסקים, מעולם לא שקעתי בו או נסחפתי על ידיו. אדם הופך לדמוֹת לעיט דו-ראשי, המסוגל לראות בשני כיוונים: החיים בעולם החיצון, והחיים בפנימי. ראייה כפולה זו היא אחד השלבים המכריעים ביותר במאמץ של אדם לחיות חיים נעלים יותר. היא שומרת את רגליו על הקרקע, מודע לחובותיו ולאנושיותו, אך בו בזמן הוא אינו מאבד את הקשר עם המציאות של טבענו הנעלה.
כוחה השלישי של הקהילה הוא הכוח לעורר השראה. זה תלוי, כמובן, בסוג הארגון או הקבוצה שאליהם האדם משתייך. בדברי על היחשפותי לאגודה התאוסופית, אני יכול לומר כי המפגש עם אנשים מסוימים באגודה העלה בהתמדה את המאמצים הקטנים שלי, וחיזק את כנפי הצעירות. זה מתאפשר מפני שכשאנחנו רואים, שבאנשים מסוימים מגולמים פירות החוכמה והערך של חיים שכאלה, אנחנו מבינים כי יום אחד גם אנחנו נוכל להגיע לגבהים כאלה, לרמות כאלה של התחברות.
כוחה של הדוגמה חזק ביותר. אנשים הם ההתגלמויות הגבוהות ביותר של האמת שמחוצה לנו. הם מעניקים לנו שכנוע וודאות באשר לתוקפה של דרך החיים הרוחנית או התאוסופית. חייהם העמוקים, המאוזנים והמופתיים של אנשים רוחניים הינם ההוכחה, כי החוכמה היא הבסיס הסופי וכי מחויבות לאורח חיים נעלה היא כדאית.
הכוח הרביעי של הקהילה הוא הכוח ללמד איך לשרת באמת. שוב, זה תלוי בקבוצה המסוימת שאדם חובֵר אליה. כשישנו בקבוצה לפחות אדם אחד שמפגין את הסגולה של שירות ספונטאני ושמח, נוכל להתברך בגילוי של מה שהוא, אולי, הפעילות החשובה ביותר שיצור אנושי יכול לעסוק בה – חיים של שירות.
רוב האנשים אינם מחוננים באופן טבעי באופי מוּכוון לשירות. להיפך, אנחנו כמעט תמיד מתחילים באנוכיות. הרוחניות המתפתחת שנוטה לשירות חסר אנוכיות זקוקה לטיפוח בסביבה, שאינה צינית בנושא חמלה ונתינה עצמית.
די מצער, שאיש או אישה מעשיים מטופחים לעתים קרובות לחשוב, שאדם צריך לעשות דברים מסוימים רק כשהוא נשכר מהם אישית. בעולם של תחרות, המטרה היא להתקדם, להשיג, לרכוש. אדם אפילו לומד שחכם להשתמש בדרכים מַקיַאווֶליוֹת [1] כדי לפרוץ קדימה. לא חסרו לי התנסויות כאלה, אך העקרונות הנצחיים של החוכמה הנצחית הזכירו לי תמיד לראות את הדרך האחרת – להיות מוכן להפסיד, לוותר או לעזור, אם עשייה כזאת משמעה להקל על מישהו. העקרונות לימדו אותי שאין אויב. כולנו נוסעים, או עולי-רגל, במסע החיפוש אחר גן-עדן מרוחק. אל לנו לריב על אבני חן או דברי ערך, שאספנו לאורך הדרך. בסופו של דבר נצטרך להסירם מעלינו ולהיכנס לארץ המקודשת אוחזים זה בידיו של זה, לא באבנים ותכשיטים.
מסעותינו אינם בלתי תלויים זה בזה, אלא שזורים במערכת מורכבת ובאופנים מסתוריים, כך שכולנו למעשה חולקים בשמחות ויגונות של אחרים. הקהילה הרוחנית מלמדת אותנו איך לשרת; לא באופן שבו סוחר היה נותן את הסחורות שלו בתמורה למשהו, אלא לתת ולשרת ללא תנאי. זה באמת שיעור קשה ללימוד, מפני שהאגו המצופה היה רוצה להמשיך ולחזק את עצמו, ואינו רוצה לוותר על האוצרות שהוא מדמיין לעצמו מבלי לקבל תמורה. לקהילה יש הכוח לרכך ולהמיס ציפויים כאלה כך, שיום אחד, בתקופת-חיים אחת, הנשמה תהיה מוכנה לוותר על המרכז הזה הקרוי עצמי ולהתעורר אל העצמי האוניברסאלי.
הקהילה התאוסופית היא אכן ברכה לאלה, שחייהם סובבים סביב תחום השפעתה. ראשית יש לה הכוח לאפשר לנשמה להתחיל במסע; שנית יש לה הכוח לטפח את השלהבת המעודדת את המסע; יש לה הכוח לעורר השראה ולהעלות את הנשמה לגבהים נעלים; ולבסוף, יש לה הכוח ללמד איך לשרת באמת, ללא העצמי.
הקהילה התאוסופית, בהעניקה ברכות וכוח לנשמה העולה לרגל, אינה דורשת כל נאמנות לה, לשיטתה או לעקרונותיה. זו קהילה שאינה מכוונת אל עצמה, אלא אל משהו שמעבר לה. זהו כוחה הנעלה של קהילה רוחנית באמת. אדם חש שהוא באמת מבורך בהיותו תחת כנפיה האימהיות.
ובאשר לנו, הבה נחלוק בטיפוח האיכות הרוחנית של הקהילה התאוסופית למען עולי-רגל שיבואו בעתיד. נעשה שתוכניותינו, פעילויותינו והתאספויותינו יהיו תמיד מלאות השראה ועם קורטוב מן הנצחי. הבה נתחיל זאת בפעילויותינו הקטנות ביותר, במילים הסתמיות העולות על שפתינו, במחשבות היומיומיות החולפות במוחנו, עד שחיינו שלנו יהיו חדורים בנעימה הדוממת של שירת החיים, שיר הנצח. ואז, אכן, יהיה כל עולה-רגל חדש בחיקה של קהילה מתמירה באמת, האגודה התאוסופית.

עברית: ענת כהן

[1] Machiavellian ways – על שם מקיאוולי, מדינאי ותיאורטיקן פוליטי איטלקי (1527-1469), שטען בספרו "הנסיך" כי כל האמצעים כשרים לשמירת יציבות המדינה ולהשגת יעדים פוליטיים רצויים.