להתכוונן ליקום

ראדהא בורנייר Radha Burnier

נושא ההתכַּוְנְנוּת חיוני בחשיבותו לאנושות. בהיותנו בלתי מכוּוְנָנִים עם אנשים אחרים, עם הסביבה ועם עצמנו, עשינו נזק עצום למערכות היחסים ההדדיות ולהתקדמות של עצמנו. את הנזק שאנו עושים לעצמנו אי אפשר להפריד בשום מקרה מן הנזק שאנחנו עושים לאחרים. אנחנו אחראים לכול. אלה שהם מכווננים ושלמים עם עצמם, מקרינים הרמוניה ואושר באשר יילכו ובמה שיעשו. מאידך, כשחסרה הרמוניה פנימית, זה גורם לחוסר הרמוניה חיצונית. נוסף על כך, כפי שנאמר ב"קול הדממה": "לפני שתוכל הנשמה לראות, עליה להשיג הרמוניה פנימית". כל חוסר הרמוניה מעוות את הראייה ומעכב את התקדמותו של האדם.

העולם אינו תוהו ובוהו אלא יְקוּם, מכוונן בשלמות כה רבה עד שאלה שמממשים אותה דרך לימוד והתבוננות, נדהמים ונאלמים דום בהתפעמות מוחלטת. בספרו "שישה מספרים בלבד: הכוחות העמוקים היוצרים את היקום" כותב סר מרטין ריס (1) על שישה מספרים, חלקם קטנים מאוד ואחרים גדולים מאוד, המהווים את "המתכון" של העולם. אם אחד מהם היה מוגדל או מוקטן במידה זעירה, לא היו כוכבים ולא חיים. לדוגמה, אם היחס הקיים בין כוח המשיכה לבין ההתפשטות של האנרגיה היה שונה ולו במעט, היה היקום מתמוטט מזמן, או שלא היו נוצרות גלקסיות או כוכבים. הוא שאל: "האם הכיוונון הזה הוא רק עובדה סתמית, מקריות?"

לפי ההודים הקדומים הסדר הקוסמי קרוי רטא (rta). הרמה הגבוהה עד אין חקר של הכוונון, המחזיק את הסדר הקוסמי, אינה מתייחסת רק לעובדות מורגשות וניתנות למדידה שמדענים מכירים בהן; היא קיימת בממדים מעודנים, שבהם המדע אינו מתעניין. רטא, לאנשי קדם, היה הרמוניה כוללת, התשתית לכל עולם התופעות הנראות לעין ולשדות והממדים העמוקים והבלתי נראים של הקיום. ייתכן שלדיויד בוהם היתה תובנה לגבי ההיבט הזה כשכתב, ב"השלמוּת והסדר אשר בכל" (2), על השלמות הבלתי ניתנת לחלוקה שבתנועה הזורמת, ועל הסדר אשר "מהווה היבט בסיסי של המציאות".

אוזן מוזיקלית מומחית היא כה רגישה, עד שבעליה נעשה מודע אפילו לסטייה מזערית מן הצליל ההרמוני. מוזיקאי ישמע הבדלים מעודנים שייתכן כי מאזינים לא יבחינו בהם, ובכל עת שזה נחוץ הוא יתקין את המיתר כדי להשיג צליל מושלם. כל מוזיקאי בתזמורת גם ידאג לשַׁמֵר מצויינות מוזיקלית: אפילו הבדלים קלים הם חשובים, מפני שהם מהווים חלק מן השלם.
ייתכן שבשיעור גדול לאין-חקר דומה הדבר לגבי הסדר הקוסמי, או רטא. ישנו כוח אינטליגנטי ויוצר (שהוא המוזיקאי המומחה), המשמר את ההרמוניה של העולם, אם היא מופרעת ולו במעט. זוהי פעולת הקארמה, או נקמת-הקארמה כפי שמדאם בלוואצקי מכנה אותה ב"התורה הסודית". היא אומרת, כי "הצו היחיד של הקארמה – צו נצחי שאינו ניתן לשינוי – הוא הרמוניה מוחלטת בעולם החומר כמו גם בעולם הרוח. לכן אין זו הקארמה שמתגמלת או מענישה, אלא אנחנו אלה שמתגמלים או מענישים את עצמנו, בהתאם למידה שבה אנחנו פועלים עם, באמצעות ובשיתוף עם אמא-טבע, מצייתים לחוקים שבהם אותה הרמוניה תלויה, או – שוברים אותם" (II.368). בלוואצקי גם אומרת באותו הקשר, שכל עוד ההשפעה של גרימת הפרעה "אפילו לאטום הזעיר ביותר בעולם ההרמוניה האינסופי" לא תוקנה, סובל המפריע ממה שלדעתו הוא עונש. הוא מתנסה במה שאנחנו מכנים כאב ושואף להימלט ממנו ובנוסף, בהיותו נבער מכדי להבין מה מתרחש, הוא פועל באופן כזה שיוצר הפרעה נוספת.

מסורת קדומה גם טוענת שקיימים, מחוץ לטווח תפישתנו, סוגים רבים של ישויות, שניחנו באינטליגנציה במידות שונות והינם במצב של הרמוניה בלתי מודעת עם אמא-טבע, והם מבצעים את "העבודה החשובה" באופן ספונטאני. הם ממלאים בשמחה את התפקיד שלהם בסימפוניה הקוסמית. כך עושים גם כל היצורים שמתחת לאדם שאנחנו מכירים. כי רק בפני היצור האנושי עומדת השאלה איך להיות בהתאמה עם העולם. אנחנו, שכל כך בלתי מכוּוְנָנִים, חשים במצוקת היעדר ההרמוניה ומשתוקקים לשלווה, לאהבה וליופי.

אך למרבה המזל יש לתודעה האנושית הכוח להבחין, להרהר ולהבין מספיק אודות העולם שבו היא מוצאת את עצמה, כדי לממש את האחריות של היחיד לשימור ההרמוניה. במאמץ העצמי שלנו לראות ולהבין את החיים, אנחנו חייבים להבין שתנאי התוהו ובוהו בחברה האנושית הם תוצאה של הסתירות בתוך עצמנו. לכן התרופה נתונה בידינו. אם נהיה בתשומת לב ונעורר בנו את הרצון להבין, תוכל תודעתנו לעשות את המעבר לרמה חדשה של ידיעת הסדר האוניברסאלי, משמעותו ויופיו.

אבולוציה אינה רק התפתחות מרמות נמוכות אל רמות גבוהות של מורכבות הצורה, אלא גם פריחת התודעה אל רמות גבוהות של מודעות. המודעות הזו כוללת את היכולת להכיר ולהעריך את האנרגיות הבסיסיות של היקום; שלא בהכרח מתייחסת לידיעת פרטים. זו ראייה של העקרונות האלוהיים, המבטאים עצמם בכל פרט כמו-גם בזרימה הכללית. ידיעת-הכול של הבודהא, אומרת המסורת, מבוססת על הכוח לדעת הכל יותר מאשר על ידיעה של פרטים, כמו מספר השערות הצומחות על ראשו של אדם!

זרימת החיים המתגלים בחומר מגלה את העקרונות האלוהיים האלה ברמות משתנות, דרך תופעות ותפקודים שונים. בזרימתו של מפל מים אנחנו רואים תנועה קבועה, למרות שיש שם שינוי מתמיד. השינויים, המבעבעים כנגד הרקע של מצב קבוע, גורמים לנו לחוות הנאה מרעננת ותחושה של חידוש בכל רגע. הצל או עולם התופעות [העולם הנתפש על ידי החושים שלנו. המתרגם] הינו תנועה בלתי פוסקת ושינוי שאינו מסתיים לעולם, אך ברקע התנועה יש קיום יציב ואינסופי – סתירה שחוזרת על עצמה בדרכים אחרות. הסדר של העולם חובק מגוון אינסופי של צורות ותבניות. האנרגיה היצירתית התומכת בזה בקביעות מולידה דברים חדשים; אך דבר אינו חוזר על עצמו, אף עלה של עץ אינו זהה לאחר. נראה כאילו הטבע מתעב שיבוט ומוסכמות. אך עם זאת קיים, בתוך הגיוונים המהממים של החיים, קשר מסתורי המאחד את כל הדברים לכדי שלמות. היצור האנושי הוא כמו טיפה במרחב ובעומק של אוקיאנוס הקיום. לכאורה מנותק, אך אין להפרידו ממנו.

הסתירות הללו כולן חלק ממנגינת הסְפֵרוֹת. הסימפוניה האדירה של אמא-טבע מנוגנת בכלים שונים, על ידי נגנים שונים, במלודיות ובמקצבים מגוונים, וכך הלאה. במשל סוּפי מסופר כי כשכשקרקורו הצרוד של עורב הטריד מספר אנשים והם גירשו אותו בכעס, אלוהים זימן את עוזריו ושאל למה חסר חבר בתזמורת שלו. כל מרכיב ומרכיב מפיק את ערכו מהעשרת הכלל, אבל השלם הוא "מנגינת הספֵרות". נפלא להיות אדם, מפני שאנחנו יכולים לשמוח ביופי ובחידוש של כל המרכיבים השונים, וגם להבין שאינם שונים מן הכלל. למעשה, הינם הכלל שמציג חלק מטבעו-העצמי, ממש כפי שאור מציג את צבעיו בקשת. בכל אחדות יש פוטנציאל לגיוון, וכל הגיוונים מתמזגים באחדות.

הבעיה האנושית היא שהסתירות הפנימיות שלנו מתבססות על הפרדוקס הגדול של ההתגלות בחומר, כשהעילאי מופיע באופן שונה ממה שהוא באמת. בספרו "הייעוד האנושי" ובאחרים, עסק פייר לקומט ד'נואי (3) במטרות המונחות ביסוד האבולוציה והציע, שהן כוללות הרמוניה, חופש ויחידנות (אינדיבידואליות). באדם הממוצע, טענת האינדיבידואליות הורסת הרמוניה ונראה שהיא מבססת חופש. גיוון הצורות והמינים הוא אמצעי לפתח יותר ויותר מאפיינים יחידניים. קיים הבדל עצום, למשל, בין יתוש לפיל, לא רק בגלל הגודל, אלא משום שביתוש אין כמעט כל יחידנות, בעוד שהפיל שונה במידה ניכרת במראהו, בהתנהגותו ובאינטליגנציה שלו מפילים אחרים. היצור האנושי התקדם עוד הלאה בכיוון הזה. אבל במהלך אלפי שנים, התפתחות התודעה גם היא פיתחה חופש ותחושה של הרמוניה.

מבחינה אורגנית, היו התפתחויות כאלה: בעלי החיים יותר חופשיים מבחינה פיזית מאשר הצמחים, והאנושות חופשיה עוד יותר. גם מבחינה פנימית, נעשתה התקדמות אל החופש. אך בכל זאת קיימת, בחייהם של רוב בני האדם, סתירה נראית לעין בין הצורך בהרמוניה מצד אחד, לבין האינדיבידואליות מצד שני. בשלבים הטרום-אנושיים המוקדמים זה נפתר באמצעות כיוונונים של אמא-טבע עצמה, אך באדם בעל המודעות-העצמית קיימים סתירה ומאבק. הוא רוצה במערכות יחסים, ויחד עם זאת האגואיזם שלו מקלקל את ההזדמנויות לחוות אותן בשמחה. העמידה התקיפה על אינדיבידואליות, (שהיא אגואיזם), היא הסיבה העיקרית לדיסהרמוניה שלנו. בדומה לכך, אנחנו רוצים חופש, אבל אנחנו גם זקוקים לסדר – זו אינה רק בעיה אישית, אלא גם חברתית ולאומית.

לכן הבעיה העיקרית שלנו היא: הנוכל להיות חופשיים מבלי ליצור מצבים מכאיבים של תוהו-ובוהו? הנוכל לטפח את הייחודיות הכמוסה בתוכנו, מבלי להילחם? הרבה תלוי באופן שבו אנו מבינים את עצמנו ואת הערכים, שהם התוכן הבסיסי של העולם.

הערכים האוניברסאליים והנצחיים של הקוסמוס אינם מחוברים אל ואינם תלויים בדברים חיצוניים. כפי שאמר המשורר ריצ'ארד לאבלייס (Richard Lovelace):

קירות של אבן אינם יוצרים הכלא
וסורגי ברזל לא כלוב.
"לאלתיאה: מן הכלא"

אדם כלוא אינו פחות חופשי מאחֵר, שכביכול חופשי אך עבד הוא לחמדנות, תשוקה, קנאה או כעס. בדומה, יחידנות אמיתית אינה עניין של הצהרה על חשיבות האדם או החצנה של ידע. מה שאנחנו מכנים ערכים בסיסיים – חירות, ייחודיות, הרמוניה, אושר, שלום – הם מאפיינים של הנשמה. קיומם אינו תלוי במשהו שמחוץ לאדם. האמונה שאנחנו חייבים למצוא אותם מבחוץ על ידי מערכות יחסים מניפולטיביות, השגת נכסים או שינוי נסיבות, היא הסיבה לחוסר הרמוניה ולסבל. הערכים הללו הם היבטים של טבענו האמיתי ושל התודעה האוניברסאלית. כשאנו מממשים את טבענו האמיתי, אנחנו לגמרי מכווננים עם העולם.

עברית: ענת כהן

(1) Six Numbers: The Deep Forces that Shape the Universe by Sir Martin Rees
(2) Wholeness and the Implicate Order, by David Bohm
(3) Human Destiny, by Pierre Lecomte de Nouy