קארמה, רצון חופשי והגורל הקבוע מראש
איך זה מסתדר?

ד"ר י. ק. טאימני

תורת הסוד.... שופכת אור על בעיה פילוסופית חשובה, של הרצון החופשי והגורל. המילים האלה מייצגות שתי השקפות מנוגדות ביחס לשאלה, אם האדם הוא אדון לגורלו. יש אנשים שהינם, מטבעם או בשל אי הבנה של תיאוריות דתיות, בעלי גישה פטליסטית(1) כלפי בעיות החיים. הם חושבים שהעתיד כולו כבר נקבע מראש על ידי אלוהים או על ידי חוקי הקארמה ושאי אפשר לעשות דבר, אלא להפקיד את עצמנו בידיו של גורל שאין לשנותו. דרך החשיבה הזאת, ובעקבותיה דרך חיים בלתי נבונה, מובילה בהכרח להתפתחות של מנטאליות שלילית או פסיבית, וחותרת תחת כל מאמץ ויוזמה בחיים...

ההשקפה הקיצונית האחרת, מתייחסת לאדם כאל אדון מוחלט לגורלו וכמסוגל לעשות כל מה שירצה. באופן טבעי השקפה זו פופולרית מאוד בעולם המודרני, כי הפילוסופיה החומרנית, האופנתית ביותר בימים אלה, השליכה מעל פניה לא רק את אלוהים אלא גם את חוק הקארמה, שלפיו האדם קוצר מה שזרע. טבעי שבזמן, שאומות ויחידים עומדים על הזכות לעשות מה שהם רוצים תוך התעלמות מהשפעת פעולותיהם על אחרים, הרעיון של רצון חופשי ייחשב כמובן מאליו. לא איכפת לאנשים אלה אם הרעיון הוא בר-קיימא. אנחנו מאמינים במה שאנחנו רוצים להאמין ובמה שמתאים לנטיות הטבעיות שלנו, למרות שאמונותינו מנוגדות בעליל לעובדות קיומיות בולטות. להאמין שהאדם מסוגל לעשות כל דבר שהוא רוצה לעשות, כשאפילו אינו יודע בוודאות שיחיה מחר, כשקיימים רצונות של שלושה ביליוני אנשים אחרים שיש להתחשב בהם, כשהאדמה שעליה הוא חי היא בקושי כתם קטן של אבק ביקום הנרחב של אי-ודאויות מפחידות ומסתורין בלתי ידועים, להאמין שלביטוי הפיזי החלש והקיקיוני שאנחנו קוראים לו אדם יש חופש רצון מוחלט בתנאים כאלה, זה ללא ספק לחיות בעולם של העמדת פנים שאין לו שום קשר לממשויות של קיומנו ושל ההתנסויות הרגילות שלנו.

כך שברור, שלא הרצון החופשי ולא הגורל מייצגים את העובדות האמיתיות של קיומנו, ושהאמת ביחס לשאלה זו אינה יכולה להימצא בפילוסופיה השטחית של החיים, שאפילו לא לוקחת בחשבון את העובדות הבולטות של קיומנו ומסרבת להיכנס להיבטים המעמיקים של החיים. היקום הזה מבוסס על עובדות, לא רק פיזיות ונראות לעין אלא גם על-פיזיות וסמויות מן העין, כשהאחרונות הרבה יותר משמעותיות וחיוניות מן הראשונות. איננו יכולים לגרום לכך, שהעובדות הנוגעות לחיים הבלתי נראים הללו ייעלמו בשל הנחתנו השרירותית שאינן קיימות, כפי שעושה הפילוסופיה החומרנית. אחת מן העובדות החשובות הללו, המבוססת על התנסותם של אינספור מיסטיקנים, אוקולטיסטים, חוזים וחכמים, היא זו שיש עולם פנימי של ממשות סמויה בתוך עולם התופעות המשתנה-תדיר שבתוכו אנו חיים, ושעולם התופעות הזה הוא צל של העולם הרוחני הפנימי. אם זוהי עובדה, אז מה שמתרחש למטה, בעולם הנגלה לעין, ייקבע במידה רבה על ידי היחס הקיים בין שני העולמות.

קשה להבין את טבעו של היחס, שקיים בין העולם הרוחני שמתפתח במיינד האלוהי, לבין הצל שלו למטה בעולם הזמן והמרחב. זו הסיבה שהפילוסופים עוסקים מאז ומתמיד בחידת הרצון החופשי והגורל, מבלי שיהיו מסוגלים להגיע לאיזו מסקנה מוחלטת.

יש בטבע עובדות מסוימות שמובילות למסקנה, שסדר התרחשויות קבוע מראש, מצוי בבסיס היקום באחת הצורות הקשיחות ביותר שלו, ושרצף וטבע האירועים המתרחשים נקבעו מראש בצורה קשיחה, כמו שתמונה המוקרנת על מסך קולנוע נקבעה מראש בתוך גליל הסרט המצוי במקרן. קחו למשל את האפשרות של ראיית העתיד לפרטי פרטיו, שהינה ללא ספק עובדה. מאמר שהופיע ב-Reader's Digest, September 1965, תחת הכותרת "כדור הקריסטל", המציג באילו דיוק וודאות אפשר לראות את העתיד, משאיר את הקורא נבעת ומשתומם אם בכלל קיים רצון חופשי במובן הרגיל שלו. באופן מתמטי, אם אפשר להראות שאירוע אחד בעתיד הוא קבוע בזמן ובמרחב, כל האירועים שקודמים לו חייבים בהכרח להיות קבועים גם הם. ומאחר שכל האירועים ביקום קשורים ביניהם ובאופן תיאורטי אינם ניתנים להפרדה, הם חייבים להיות קבועים במובן, שבו כל דימוי שמוקרן על מסך קולנועי הוא קבוע מראש וכבר נוכח על גליל הסרט. כאן יש לנו גורל קבוע מראש בצורתו הקשיחה ביותר.

​קיימות עובדות אחרות, המובילות בצורה שווה בפסקנותה אל המסקנה, שלאדם יש רצון חופשי ושגורלו נתון, לפחות במידה מסוימת, בידיו. כל המורים הרוחניים הגדולים של האנושים הטיפו לבני האדם, בקול אחד וללא תנאים של אי-ודאות, לנסות להתרומם אל מעל לעולמות הנמוכים האלה של האשליה, הסבל והמגבלות אל תוך העולם של הממשות, וכך לשחרר את עצמם מן האשליות והמגבלות האלה. הם מכירים את שני העולמות – הממשי והבלתי ממשי – ובודאי שלא יכלו להטיף לשוחרים לעשות את המאמץ העילאי לשחרור עצמם מן המגבלות והאשליות, אם ביסוד אמת הקיום היתה מונח הגורל בצורתו הקשיחה. זה היה פשוט לגלוג מוחלט.

​עצם העובדה, שחוק הקארמה מכוון את חיי בני האדם ומביא לכל אחד את פירות פעולותיו-שלו, מחשבותיו ורצונותיו, מצביעה על הנוכחות של רצון חופשי באדם, בחינוכו, ובהתפתחותו כישות רוחנית באמצעות התרגול של הרצון החופשי הזה. נכון שבשלב המוקדם של התפתחותו – כשהאדם מצוי תחת השליטה המוחלטת של האינסטינקטים שלו, תשוקותיו ומחשבותיו – אין כנראה מקום רב לתרגול רצונו החופשי, והאבולוציה שלו מודרכת על ידי אמצעים חינוכיים חיצוניים, על ידי הנאה וכאב ועל ידי הכוח הסמוי של הרצון האלוהי שדוחף את כל היצורים להתפתחות. אך כשהוא מתפתח ורוכש שליטה גוברת והולכת על המיינד והרצונות שלו, הרצון החופשי משחק תפקיד גדל והולך בחייו וההתפתחות שלו נעשית יותר ויותר מכוונת-עצמית. למעשה, כל הפילוסופיה והמדע של היוגה מבוסס על ההנחה, שהאדם חופשי לחלוטין לשחרר את עצמו מן האשליות והמגבלות שבהן הוא מעורב ולהתבסס בעולם של הממשות הרוחנית שאליו הוא שייך באמת. כל הדברים האלה ועוד רבים אחרים מצביעים על העובדה, שיש לאדם רצון חופשי במידה גוברת והולכת ככל שהוא מתפתח ומתקרב אל היעד של האבולוציה האנושית שלו. כשיגיע ליעדו ויממש את טבעו האלוהי האמיתי, על ידי מיזוג התודעה שלו עם התודעה האלוהית, הוא יהיה חופשי לחלוטין, מפני שהתמזג באושר עם הרצון האלוהי ונעשה מכשיר מודע לרצון האלוהי.

​כך ששתי התורות הללו – גורל ורצון חופשי – למרות שהן נראות כסותרות זו את זו, הן כנראה נכונות והן עובדות קיומיות בכל הקשור לחיי בני האדם. יחדיו הן מרכיבות את הסתירה של החיים הגבוהים. סתירות כאלה בקשר לשאלות עקרוניות אינן נפתרות באמצעות האינטלקט, הן יכולות להיפתר רק לאורה של הממשות הרוחנית, ואינני מציע לנסות פתרון שאינו אפשרי. אבל מאחר שהשאלה הזאת אינה רק מעניינת מנקודת הראות הפילוסופית, אלא היא גם בעלת חשיבות עליונה לשואף מעלה, הייתי רוצה לעסוק בה ולו בקצרה, כדי להסיר את התפישה המוטעית והמשתקת שאורבת במוחם של כמה מהשואפים להארה, ושלפיה עתידם נקבע מראש וכתוצאה מכך אין טעם לעשות מאמץ כלשהו כדי להיחלץ מן האשליות והמצוקות, שבהן הם מוצאים את עצמם מעורבים. תפישה שגויה שכזו, אפילו אם אינה מוגדרת בבהירות וקיימת רק במיינד התת-הכרתי, מערערת וחותרת תחת כל הדחפים וההנחיות הרוחניים שלנו ומובילה אותנו לבלבול ותסכול של המיינד. כך שאפילו אם איננו מסוגלים לפתור את הסתירה של הרצון החופשי והגורל שנדונה לעייל, עלינו לחקור ולחשוב היטב על השאלה הזאת עד שנהיה בטוחים לגמרי שהרצון החופשי אכן, באופן כלשהו ובמידה מסויימת, ממלא תפקיד חשוב בחייו של אדם, ושאדם יוכל להשלים את גאולתו אם ירצה לעשות כן.

בחלק הרביעי של היוגה-סוטרה שחובר על ידי החכם פטנג'אלי, בחלקו השני של פסוק 12, ניתן רמז, שלפיו אפשר להסביר את דו-הקיום שבין הרצון החופשי לגורל. כשהוא מתורגם מילולית, משמעות החלק השני של הפסוק היא: "ההבדל בין הדהארמות או הסגולות, הוא בשל ההבדל בין הדרכים".

​לכן ברור שהאוקולטיזם מכיר ב"הבדל בין דרכים", כלומר "שינוי אפשרי במסלול האירועים", כפי שהעולם הרוחני שבמיינד האלוהי נשקף בעולם התופעות. משמעות הדבר, לכל הפחות, שגזרת הגורל בצורתה הנוקשה אינה קיימת. מסלול האירועים בעולם התופעות אינו מעתיק את העולם, או את התוכנית שבמיינד האלוהי, בצורה נוקשה כפי שתמונת קולנוע על המסך מהווה שיקוף של התמונה שעל גליל הסרט, כלומר באופן מכני ובפירוט מדויק. אפשר להדגים זאת לקשר שבין הרעיון שיש לארכיטקט לגבי בניין שעליו להקים כפי שהוא קיים במיינד שלו, לבין הבניין עצמו שהוקם לפי התוכנית. בהקמת בניין באופן הזה המבנה עשוי ללכת בכל אחד ממספר אינסופי של "שבילים". הבנאי עשוי להתחיל בכל סדר של חדרים כמו: א'ד'ז, ג'ו'ט, א'ב'ג או א'ה'ט.

​הוא יכול להשלים את האגף השמאלי לפני הימני, או להיפך, או שיוכל להתרומם מן היסוד באופן רגיל. יש מאות דרכים, שונות בפרטים רבים או מעטים, שבהן אפשר להקים בנין ולהשלימו ובכל זאת, כשהוא הושלם, הדברים האלה אינם משנים כלל. הבנין המושלם יהיה זהה בכל מקרה ויהיה העתק של הבנין, שעליו חשב הארכיטקט, וכשתסתיים בנייתו ויהיה נוכח בצורתו השלמה, כל פרטי הדרך שבה נבנה יהיו לא רק בלתי חשובים, אלא גם יהיו לאשליה, לזיכרון בלבד.

ובכן, מהם ההבדלים בפרטים האלה של השיטות השונות להשלמתו של בניין? לפי הסוטרה הם רק הבדלים בהופעה של תכונות, או דהארמות, שכולן נוכחות ... בטבע, בצורה סמויה. כך שהשלמת הבניין בדרך כזו או אחרת שונה רק בהופעה של מערכת תכונות כזו או אחרת, כשכל התכונות נוכחות בצורה הסמויה, ואחדות מופיעות מן המצב הסמוי למצב פעיל בהתאם לנסיבות....

לקחנו את בנייתו של בניין יחיד כדי להדגים את הנקודה. אפשר להתנגד ולומר, שבניין הוא חלק בלתי משמעותי של היקום המשתנה, המתפתח, שמשקף את התוכנית האלוהית. מה באשר ליקום כולו? אם נחשוב בזהירות נמצא, שאנחנו יכולים לחלק את הבניין לחלקים המרכיבים אותו, ומה שנאמר לעייל לגבי הבניין כולו יהיה נכון גם לגבי כל אחד מחלקיו. לדוגמה, אם ניקח חדר בודד אותו היגיון יחול גם לגבי בניית החדר, או קיר אחד. בדומה לכך, כשאנו ממשיכים בכיוון האחר, נוכל להגיע צעד אחר צעד אל היקום כשלמות. אותו עיקרון נשמר בכל המקרים, בלי כל יחס לגודלה או לטבעה של התופעה המתרחשת.

נוכל לראות כי במישור הקוסמי שלמות היקום, או כל מערכת מסוימת אחרת שנגלתה (מערכת שמשית), קיימת בצורתה הארכיטיפית השלמה, המוחלטת. צורה זו פותחה והורחבה במלואה במיינד האלוהי של הלוגוס, והיא הבסיס לעולם האלוהי שהוזכר לעייל. כשהעולם האלוהי הזה מוקרן על עולמות התופעה הנמוכים, כל התופעות מעצבות את עצמן באופן כזה, שהתוכנית האלוהית מושלמת בצורה שבה היא קיימת במיינד האלוהי. אבל התופעה אינה באה בעקבות מסלול נוקשה כפי שהוסבר לעייל. יש גמישות ומקום לשינויים במהלך השלמת התוכנית, אך כשלחץ הרצון האלוהי מאחוריה והחוכמה האלוהית מדריכה אותה, התוכנית מושלמת כפי שהיא קיימת במיינד האלוהי.

מה גורם להבדלים האלה בשבילים ולאי-הודאות בשיטות? מדוע התוכנית האלוהית בפעולה אינה עוקבת אחר קו שהוגדר מלכתחילה בדיוק לפי הרצון האלוהי? במילים אחרות, מה מסכל את הרצון האלוהי, סיכול קטן ככל שיהיה? הסיבה פשוטה. ביחד עם הלוגוס [התודעה האלוהית הפועלת בעולם התופעות] ישנם אינספור מונאדים [ניצוצות או רסיסים מהתודעה האלוהית] שמתפתחים. המונאדים האלה הינם חלק מן החיים האלוהיים, אך לשם האבולוציה וההיפתחות שלהם הם צריכים לעבוד בשלבים המוקדמים תחת אשליות ומגבלות. זה מכניס כל מיני סיבוכים ועיכובים. על הלוגוס לממש את התוכנית שלו (שהוא מקבל ממישור שמעליו), אך לא לבדו, עליו לקחת את כל המונאדים שלו ביחד איתו. המונאדים האלה גם הם דומים לו ורצונותיהם ותשוקותיהם צריכים להתמלא גם הם. הרצונות האלה, של המונאדים הבלתי מפותחים, הם שמובילים אל ההיפרדויות מן התוכנית האלוהית בפעולתה, וזאת כדי לאפשר את פעולת הרצונות החופשיים שלהם כל עוד אפשרי שתהיה גמישות בפיתוח התוכנית. אבל המונאדים הם גם חלק מן התודעה האלוהית, וכשהם מתפתחים, הרצונות הנפרדים שלהם מתמזגים עם כלל התוכנית האלוהית.

ממה שנאמר לעייל נראה, שגם הגורל וגם הרצון החופשי הינם אמת ולשניהם יש תפקידים ביקום המתפתח. עצם העובדה, שיש כאן תוכנית אלוהית ושהרצון האלוהי מאחוריה, משמעה רמה ותבנית מסוימת של גורל שנקבע מראש. אבל העובדה שבביצוע התוכנית יש גמישות ושלמונאדים המתפתחים ביקום יש מרחב פעולה ניכר, משמעה שלמונאדים יש רצון חופשי. בשלבים המוקדמים הרצון הזה מבטא את עצמו כתשוקה, מביא את התוצאות הנעימות והבלתי נעימות שלו, והיחיד לומד בהדרגה לפעול בהתאם לרצון האלוהי. כך שהסיבוכים והסיכולים מופחתים ככל שהמונאדים מתפתחים, וכשהמונאדים מממשים את עצמם רצונם מתמזג עם הרצון האלוהי. לכן ברור שמתקיים בנו דו-קיום של גזירת-גורל ושל רצון-חופשי, ושבתוכנית חייב להיות מרחב להתאמות, לעיכובים ולסיבוכים, שהינם חלק מן היקום התופעתי שמונאדים רבים מספור מתפתחים בו.

אין לאפשר לדיון הזה, בנושא של דו-קיום של רצון חופשי וגורל, לתת את הרושם שהתוכנית האלוהית מבוטאת בתבניתה המושלמת בעולמות הנמוכים של זמן ושל מרחב. העולמות הללו הינם עולמות זמניים של אשליה ויכולים, במקרה הטוב, רק לשקף את השלבים השונים של התוכנית בצורה בלתי מושלמת. התוכנית נוכחת בשלמותה בעולם האלוהי, שמעבר למרחב ולזמן. אנו איננו יכולים להבין את התבנית הנשגבת הזאת של התוכנית, מפני שהיא מעל ומעבר לזמן ולמרחב. היא מכילה את השלבים השונים כמו גם את התבנית הסופית (סופית יחסית לעידן שבו מדובר)...

התוכנית הממשית מבוססת על הַמְשָׂגָה אלוהית במלואה ושלמות יכולה להתגלות רק בעולם האלוהי, ורק אלה שיכולים להתעלות מעל העולמות הנמוכים ולהתרומם אל הגבוה, יוכלו להבין את התוכנית הזאת במלואה. בעולמות הנמוכים אנחנו יכולים רק לראות את הצללים הבלתי מושלמים שלה אחד אחרי השני.

הרעיונות שלעייל ישמשו גם כדי לשפוך אור על השאלה של "הבדלי הדרכים", שמוזכרת בסוטרה שצוטטה קודם לכן ומאפשרת לנו מבט חטוף בהיבט הזה של קשר בין הנגלה [Manifest] למה שאינו נגלה בחומר [Unmanifest].

​ייתכן שיהיו בעלי נטייה להתייחס אל רעיונות כאלה כאל הרהורי סרק או פילוסופיה. הם אכן הרהורי סרק אם אנחנו משתעשעים ברעיונות האלה כפי שעושים פילוסופים אקדמיים. אך אם הם מאמציו הרציניים של השואף להארה להכיר בעזרת האמצעי של האינטלקט מה שבאמת מצוי מעבר לאינטלקט, הם סוללים את הדרך או משמשים כאמצעי אל אותה ידיעה ישירה שמגיעה כשהיוגי, לאחר שעשה מאמצים נמרצים להבין את ממשויות החיים הגבוהים, מצליח לבסוף לחדור דרך המחסום של האינטלקט ולמצוא את עצמו פנים אל פנים עם הממשויות האלה, שהיו היעד לחיפושיו.


עברית: ענת כהן

(1) Fatalist – מאמין בגזירת הגורל