בימים טרופים אלה עשויים להתעורר בלבנו ספקות לגבי "התקדמות" האנושות, לאור התורה התאוסופית (האבולוציה של התודעה). יש לנו סיבות טובות לנסות לחקור את מקומו של האדם ביקום. בודהא, שנקארה, הלנה בלווצקי ומורים אחרים אמרו שהיוולדות בגוף אדם היא הזדמנות נדירה - "הגדולה ביותר אשר יצור חושב זוכה בה". מאחר ואדם הוא היצור החושב הבלבדי המודע לעצמו שניחן במודעות זו, המאפשרת לו להקשות שאלות, רק הוא זה שיכול לחקור אודות חשיבות החיים. הוא בלבד מבין את התהליך האבולוציוני ומשתף עמו פעולה. רק הוא יכול לעקוב אחר שביל התמורה העצמית. בין שמים וארץ בין "גובה" ומעמקי ההגשמה - בו בלבד יכולה המודעות העצמית לפרוח במלואה.

בעלי-חיים ואפילו צמחים ניחנו במשהו מן המודעות, אך לא במודעות עצמית. אצל האדם קיימת מודעות עצמית, זו מתגלה בשבטים הפרימיטיביים כהערצה המעורבת בפחד בעת עימות עם איתני הטבע. אדם פשוט ופרימיטיבי מודע למצבו בין שמים וארץ. הוא ירא את השמים ורוחש כבוד לאדמה. הוא בעל חוש מיסטי ובעל יכולת התפעמות. כזו הייתה האנושות טרם התפתחות המיינד (mind).

כאשר המיינד מתפתח ועמו תחושה חזקה של נבדלות, מתגלה המודעות העצמית בעיקר במחשבות ועיסוקים אנוכיים. אנשים הקרויים "מתורבתים" ורואים עצמם כאדוני האדמה יוצאים לכבוש את החלל במצב שבו יכולתם להתפעל ולהתפעם כהתה.

אלה אשר חשו במידת-מה את מוגבלות האינטלקט, ובקרבם מתחילה להתעורר הכרה עמוקה יותר, להם השאלות אינן עוד מילוליות, אלא הופכות להתבוננות - לא אותה התבוננות בעלת עניין אישי, ועל כן שטחית, אלא התבוננות שקטה מלווה בהתעוררות החוש המיסטי ויכולת להתפעל. זה עשוי להישמע כפרדוקס, אבל התעוררות המודעות כרוכה בתקופה של חשכה רוחנית, אשר בה נראה כאילו האדם איבד כל קשר עם שמים וארץ.

בהתאם לכתובים זו דרגה הכרחית כדי לאפשר למיינד (mind) להתפתח ולהתעלות אל מעבר לו. אין הכוונה להישאר במצב ילדותי, אלא חזרה למצב של ילד. דהיינו לחוות מחדש במודעות מלאה את אותו הטוהר של ילד או של האנושות בראשיתה, אשר הוא הפתח הבלעדי להתפעלות. אבל קיים הבדל משמעותי בין טוהר הילד, אשר עדיין לא פיתח את תחושת ה'אני', לבין זה של החכם הנמצא מעבר לה. השביל בין שניהם ארוך אך קיימת אפשרות, אפילו ברמת האבולוציה הנוכחית, לקצר את הדרך חזרה (אל טוהר הילדות), באמצעות התבוננות עמוקה בשמים, באדמה ובאדם.

בהיותנו שבויים במרחב צר של דעות מקובעות, ברגשות אנוכיים ובפעילות בלתי פוסקת, אנו רואים סביבנו הרבה רוע ואנדרלמוסיה. אבל אם, ולו לרגעים מעטים, נוכל להימלט מגישה זו - נגלה שהבריאה היא ביסודה יופי, אמת וטוב. גילוי זה הוא נפלא.

יופי
יש מקומות מסוימים בהם אנו שבויים ביופיו של הטבע. יופי למעשה מצוי בכל מקום, נגלה או נסתר, לא רק כשאנו נוסעים לאתרים מיוחדים כדי לפגוש אותו. כל אשר קיים על פני האדמה הוא יופי. מה שנחשב לכיעור הוא תמיד מעשי ידי האדם. הטבע מציג בפנינו את כל צורותיו: היבטים פראיים, יבשים ומפחידים. אך גם בתוך כל אלה חבוי יופי, לעתים כמימד סוחף של הוד ויפעה כמו במדבר למשל.

תמצית הטבע היא יופי. אם רק נפקח עינינו, לא נזדקק לחופשות וסיורים אקזוטיים כדי לגלותו, אין צורך לנדוד בעולם בחיפוש אחריו. אנו יכולים לגלות את קסמיו בסביבתנו הקרובה, בלי הצורך להינתק, להיות בלתי מרוצים או מתוסכלים. עלינו להבין שכיעור הינו אך שטחי ומלאכותי. מעבר למרבית הצורות הרגילות מצוי יופי ואפשר לגלותו אם הינך טהור דייך, אם אינך מטיל צל של אנוכיות על העולם. מיסטיקאים מסוימים אמרו שהם רואים אור בכל, כמו הואר כל אובייקט מתוכו. מה שנראה דל וחסר חשיבות לאחד - יהיה משמעותי, למי שרואה מעבר, למי שיכול לתפוש את יפי האדמה בכל מקום.

​אמת
אם תמצית הטבע, האדמה, הינו יופי - תמצית היקום, שסמלו הוא השמים, הינה - אמת. אין דבר בעולם שאינו בהתאם לחוק. תנועת הפלנטות, מערכת השמש והגלקסיות מאורגנות בסדר מופתי ובהרמוניה מושלמת. במקום בו קיימים סדר והרמוניה שם האמת. כאשר אנו מתבוננים בשמים זרועי הכוכבים אנו אחוזי התפעלות לנוכח המסתורין העצום של היקום. ואז לרגע שוכחים את עצמנו ואת החשיבות שאנו מייחסים לעצמנו. לעתים קרובות אנו מוקסמים מאורות הכרך ומנתקים עינינו מהשמים. אילו היינו יכולים לחדור מעבר לשכבת העננים והאובך, כדרך המטוס הנוסק אל על - היינו אז משתוממים למראה הסדר הקוסמי והאמת אשר הם מהות היקום.

טוב
הטבע הינו יופי. היקום הינו אמת. בעמדנו בין שני אלה - בין שמים וארץ - האדם האמיתי ביסודו הוא "טוב". לא כפי שהוא מתגלה באישיותו הגולמית, אלא ישותו האמיתית, ולא חשוב כיצד נקרא לה: ניצוץ אלוהי - 'אטמה' או 'אטמן', טבע בודהא וכו'. כל זה הינו "טוב". כל הרגשות השליליים שייכים לאישיות שהולכה שולל על ידי ההזדהות עם ה'אני', אשר למעשה הוא נבדלות - רובד שטחי זה מסתיר את טבעו האמיתי של האדם. אנו לכודים בהתרשמות חיצונית, רואים רק את פני השטח באחינו בני-האדם ובעצמנו, ומתחילים להתייאש מעתיד האנושות. לבעלי יכולת התפישה או יכולת התחושה בטוב הבסיסי ישנה חמלה בלתי נדלית לכל המין האנושי ללא יוצא מהכלל. מדובר כאן בחדירה אל מעבר לחיצוניות ובהתעוררות התודעה ברמה העמוקה יותר, במקום בו כל קשר והתייחסות עשויים להיות מקור לפליאה.

פריחת התודעה
באה לידי ביטוי בהתעוררות תכונת ההתפעמות אשר מלבלבת במקום בו הלב טהור, דהיינו, ללא אנוכיות. החיים בכללותם הם יופי, אמת וטוב. איננו מסוגלים לראות זאת משום שההתרכזות בעצמנו מעוורת את עינינו. היא מטילה את צילה האפל על כל הסובב אותנו, בשל כך רק בר לבב מסוגל לחוש התפעמות, כשם שיכול הילד, האנושות בראשיתה והחכם. באשר לנו, איננו רואים את העולם כפי שהוא, אלא כהשתקפות של עולמנו הפנימי. עולם כאוטי, מבולבל ומוגבל מאוד. ובהיותנו עסוקים יותר מכל בעצמנו, בין ישירות או בעקיפין, במודעות מלאה או ללא מודעות, אנו מנתקים עצמנו מארץ ושמים שהם עבורנו מקור להתפעלות מתמדת.

השביל המחזיר אל המודעות מצוין על כן, כשכחה עצמית אשר משחזרת את הקשר של האדם עם שמיים וארץ, ומשלימה בינו לבין החיים. יכולת ההתפעמות מסלקת ייאוש, לא רק משום שהיא מאירה את החיים סביבנו, אלא משום שהיא פותחת אותנו אל האנרגיה האלוהית החדורה - בשמיים ובארץ.

לאדם יש ידע קלוש אודות מעורבותו ותלותו בשמים ובארץ, אך הוא מגבילו לחיים הפיזיים, לבריאות גופו ולחיוניות הפלנטה שלנו. הוא אינו מרגיש, או חושב שהתעוררותו הרוחנית קשורה מאוד להיותו מודע לאחדותו עם שמים וארץ.

ליבו הרוחני של אדם הוא כמו זה של האטום. חמקני, בלתי חומרי אבל חי ודינמי. במעמקי הווייתנו, בעצמי האמיתי שלנו, ישנו מקור אנרגיה מלא עוצמה, האנרגיה המאוחדת של החיים (one life). כאשר אנו מבודדים עצמנו בתוך ה'אני' הנבדל הקטן שלנו, יש לנו אנרגיה מוגבלת ביותר. אם נשיל את מחסומי ההגנה סביב ה'אני', נחדש את הקשר עם האנרגיה האלוהית.

אנרגיה זו נובעת מהאדמה ומהשמים. אנו נוטים לפנות אל השמים בלבד על מנת לבקש עזרה ורחמים, ולהאמין שהתקדמות רוחנית באה מנטישת האדמה למען השמים. האנרגיה המקודשת באה משני המקומות - מתחת ומעל. כקש זה אשר פונה אל האדמה במודעות או בלעדיה, ואינו מקבל דבר מן השמים. כמו שזה אשר כל תשומת לבו לשמיים - יחסיר את המתנות מן האדמה... אי אפשר להיפתח לצד אחד ולהיסגר לשני. אופן התייחסותנו הוא אחד: או פתיחות ואז היא לכל, או שהיא איננה ואז מבטנו השמיימה הינו אך העמדת פנים. לאינטלקט אין שום תפקיד ביכולת להתפעל או להיפתח לאנרגיה אלוהית. האינטלקט משתחרר כשה'אני' חדל להתקיים. ובדממה זו נשמעים קולות של ראשית המענה לשאלה הבסיסית אודות תפקיד האדם בתהליך האבולוציה. אם אדם יכול להיות מודע לסובב אותו בדרגת ההתפעמות, ולקבל את האנרגיות הנובעות ממרומי השמים וממעמקי ארץ, אזי תפקידו שחזור הקשר ביניהם. זאת, על ידי הפיכת האדמה להשתקפות חיה של השמים. אכן, השתקפות זו מתרחשת בו לראשונה, בעצם תהליך התבוננותו.

אנו נוטים להתייחס לאדמה כאל: סמסרה (1) - אשליה, סבל; ואל השמיים כאל נירוונה (2) אושר עליון. שניהם למעשה הם התנסויות של החיים. כאשר אנו מענים עצמנו או נתונים בתוך בעיותינו הרגשיות, זה סמסרה. כאשר אנו שלווים ונמצאים בהרמוניה - זו נירוונה. אנו משוטטים בתוכנו ללא הפסק בין סמסרה לנירוונה, מה שמחבר אותנו, ללא מודעות, עם ארץ ועם שמים. כאשר אנו רואים סביבנו רק תוהו ובוהו, כיעור ורשע - זו סמסרה. כאשר אנו רואים יופי, אמת וטוב, ביצורי אנוש, באירועים, בתופעות טבע - זו נירוונה. אל לנו להתייחס לארץ כאל מקום ממנו יש לברוח על מנת למצוא אמת במקום אחר.

מטרת החיפוש הרוחני היא למצוא אמת בעולם הזה, לשנות את זווית הראייה שלנו כך שנוכל לחדור ללב הדברים. למרות זאת עלינו לראות את האדמה כהשתקפות המודעות האוניברסלית הנצחית בהתרחבותה, השתקפות אשר המוח האנושי אינו יכול להשיגה בשלמותה. אין זו השתקפות בלתי מושלמת. זו הדרך בה אנו רואים אותה.

לכן, היכולת וההכרח להביא לידי ביטוי את ההרמוניה בין שמים וארץ הם באדם עצמו. עליו לפעול כך, שהאלוהות הטמונה עמוק בטבעו, תשתקף ללא שינוי במחשבותיו, ברגשותיו ובמעשיו. כך הוא יכול לקשור בין מה שמעל ומה שמתחת בהגשמה הגדולה - לא על ידי שינוי אחרים, לא על ידי ניסיון לתקן את מה שנראה שגוי סביבו, אלא על-ידי חשיפת ההרמוניה הפנימית, כתוצאה מאחדות החיים והתלות ההדדית. האדם משנה את היקום כולו על ידי שינוי עצמו. תחילה רק למענו; אחר-כך יתגלה העולם בפניו יותר ויותר באמיתותו, באחדותו, ביופיו. ואז הוא משנה אותו גם למען אחרים. על-ידי חשיפת מעטה האינרציה האנושית, על ידי שבירת מעגל הקסמים של החשיבה, הרגשות והפעילויות האנוכיות בהם כבולה האנושות.

(1) סמסרה - עולם התופעות והאשליה.
(2) נירוונה - עולם האחדות.