לפני שנוכל אולי לדבר על ההתמרה ננסה להבין מה אנחנו מתמירים, מהי תודעה, והאם אפשר בכלל לדעת את התודעה?
ואם נאמר שהתודעה היא מימד בלתי מוחשי של עצמנו שמעניק לנו את הפוטנציאל להיות מודעים, נבונים ורגישים, האם זה יתרום לנו עוד משהו כדי שנוכל להבין מהי תודעה?
האם יתכן שהאדם הוא במהותו רסיס מהתודעה האוניברסאלית והגוף הוא הכלי של התודעה, הוא הבית שבו היא שוכנת, הוא הלבוש שהיא לובשת.

בטקסטים רוחניים שונים מופיע הרעיון, שהתודעה היא זו שרואה דרך העיניים, שומעת דרך האוזניים, ממששת באמצעות הידיים וחושבת באמצעות המוח. האדם הוא התודעה שכבלה את עצמה לגוף, מגבילה את עצמה לגוף ומאמינה שהגוף זה היא.
התודעה מאמינה שהיא מוגבלת, והמוגבלות נוצרת, היא הופכת להיות מוגבלת ביכולת של החשיבה שלה, ברמת האנרגיה שלה, ביכולת הרגישות, הנתינה והאהבה שלה.
התודעה מאמינה שהיא נפרדת מן השלם, מבני אדם אחרים ומן הטבע ויוצרת את האנוכיות, הבדידות, הריחוק, הפחד והשנאה. התודעה מאמינה שהערך העצמי שלה תלוי במידה שבה האחרים מעריכים, מקבלים ואוהבים אותה – ויוצרת את הדחף להתחרות ולהיות במרדף מתמיד אחר הערכה ואהבה, וכך מפסיקה להאמין בעצמה.
וכשהתודעה מאמינה שאושר וסיפוק באים מרכישה ובעלות על מקומות, חפצים ואנשים – אז היא יוצרת את התשוקה ואת הריק (ואקום) הפנימי, החוסר הפנימי שגורם לה להיות בהתרוצצות מתמדת לתפוס ולרכוש ולהתנסות בעוד ועוד חוויות וריגושים. במקביל היא מתנסה שוב ושוב בכאב של האובדן, האכזבה והחוסר, כשאינה מצליחה לממש את תשוקותיה ורצונותיה, וכשהיא מאבדת את מה שיקר לליבה.

נשאלת השאלה: האם יש דרך להתמיר את התודעה, שאינה מבינה את עצמה, שאינה מכירה את עצמה, שאינה מאמינה בעצמה ובכוחותיה? האם יש דרך לצאת לחופשי מתוך הדימוי העצמי השגוי, הגולם שהתודעה יצרה וכלאה את עצמה בתוכו ומזדהה עימו?
האם אפשר להשתנות באופן, שנוכל להאמין במקור הבלתי נדלה של השלווה, היופי, העוצמה והחמלה שקיים בעומק של עצמנו ושל היקום?

הרי כולנו יודעים עד כמה קשה להשתנות, עד כמה קשה להשתחרר מתשוקות מזיקות, ועד כמה קשה להפסיק להיפגע ולכעוס. נכון שזה קשה – אבל לא בלתי אפשרי. קשה לעשות את ההתמרה המלאה שעשה הבודהא, או את השינוי העצום שעשו מהאטמה גאנדי, אמא תרזה והבעל-שם-טוב. זה כנראה דורש רצון מאוד חזק להתעורר ולממש את הפוטנציאל של האנושיות והרוחניות הגבוהים ביותר במשך היוולדויות רבות.

בהיסטוריה של כל עם אנו מוצאים את ענקי הרוח, הנשמות הגדולות, שנשאו את הלפיד שהאיר לכל מי שחיפש, את הדרך לחירות מהבורות, האשליה והסבל.

אני מאמין, שכל אדם שמשתדל לחיות ברוח של אחווה וכבוד לבני-אדם ולטבע, ושעוזר ונותן מעצמו ומרכושו כשהדבר נדרש, כבר נמצא בעיצומו של תהליך ההתמרה.

התמרת התודעה היא במהותה תהליך של היפתחות וגילוי האור שבתוכה. ככל שהתודעה נפתחת לאור העמום הקיים במעמקיה, כך גדלה היכולת שלה לראות ולהבחין בדפוסי החשיבה והאמונות השגויים, שמביאים לה סבל. ככל שהתודעה מוארת יותר, כך היא נעשית יותר מודעת לגורמי הסבל בחייה. בתהליך ההתמרה יש לסבל חשיבות מכרעת.

כשהבודהא מונה את ארבע האמיתות הנאצלות שלו, האמת הראשונה היא הסבל. כלומר, שחייה של התודעה הלא מוארת מלאים בסבל, ושאפילו ההנאות הרגעיות שהיא מצליחה לחטוף פה ושם רק מחריפות את הסבל שנגרם לה עם אבדן ההנאות הללו. הסבל הוא זה שגורם לתודעה לחפש ולגלות את גורמי הסבל שבדפוסי החשיבה וההתנהגות שלה, ולרצות להשתחרר מהם. הסבל הוא זה שגורם לתודעה לרצות להקשיב וללמוד את הדרך אל האושר הפנימי, שאינו כלה.

התמרת התודעה היא התהליך שבו התודעה מתעוררת יותר ויותר לגלות בתוכה את השלווה, את האור, את היופי והחוכמה שחיפשה בעבר מחוצה לה. התמרת התודעה היא תהליך שבו ראייתה את עצמה משתנה. הברווזון המכוער מגלה את הברבור שבו. הזחל, שכל-כולו נתון לזלילה, מגלה את הפרפר היפהפה שבו. התמרת התודעה היא כמו ההתעוררות מחלום שבו אדם חולם שהוא אסיר בבית-כלא, שם הוא מדוכא ומושפל, למציאות של אדם חופשי ומאושר בחייו.

אמרנו שהסבל הוא הקטליזטור הממריץ את האדם לחפש את הסיבה לסבל, לקחת אחריות לחייו ולשחרר את אחיזתו בדפוסי חשיבה והתנהגות שמזיקים לו. בספר דהמהפאדה, שכולל דברים שנכתבו מפיו של הבודהא, נאמר (1):

"כל שהננו, פרי חשיבתנו הוא: הוא מעוגן בחשיבתנו, הוא בנוי מחשיבתנו. אם ידבר אדם או יפעל במחשבה רעה, ייסורים ידביקוהו כגלגל העגלה הבא בעקבות השור המושך בה.
כל שהננו, פרי חשיבתנו הוא: הוא מעוגן בחשיבתנו, הוא בנוי מחשיבתנו. אם ידבר אדם או יפעל במחשבה טהורה, אושר ידבק בו כצל זה שלעולם אינו נוטשו.
"הוא גידפני, הוא הכני, הוא השפילני, הוא עשקני" – אלה אשר שומרים בליבם מחשבות כאלו, לעולם לא תחדל בהם השנאה.
"הוא גידפני, הוא הכני, הוא השפילני, הוא עשקני" – אלה שאינם שומרים בליבם מחשבות כאלו, תחדל בהם השנאה.
משום שלעולם אין שנאה בטלה על ידי שנאה; שנאה בטלה על ידי אהבה – חוק נצח הוא.
אין העולם יודע שכולנו נחדל מלהתקיים כאן. אך אלה היודעים זאת, סכסוכיהם פוסקים מיד."

כלומר, הסבל והאושר הם במחשבות האדם, שהתודעה מזדהה עימן ומקבלת אותן כאמת. ומה שהתודעה מקבלת כאמת – את זאת היא יוצרת.

התהליך של הארת התודעה מתרחש בד-בבד עם המוכנות שלה להתרוקן מהתפישה החומרנית של עצמה ושל החיים, וליצור גם מקום ומרחב לראייה של המהות הרוחנית של עצמה וגם של כל העולם החומרי. ההתרוקנות מהישן היא שפותחת אותנו לחדש.

וחלק חשוב מהתהליך הוא ההתמקדות והאמונה של האדם באור שקיים בעמקי נשמתו, גם אם הוא עדיין עמום וחלש. ועל כך כותבת מייבל קולינס, בפנינה הספרותית והרוחנית "אור על השביל":

ונפשך רכונה תהיה בקשב רב אל הכוכב העמום המהבהב במעמקיה. וכך, כשעיניך נשואות אליו תדיר וליבך רוחש תפילה, ילך אורו הלוך וגדול".

וישנה גם ההנחייה לתלמיד בספר "קול הדממה", שנכתב על ידי הלנה בלוואצקי, המייסדת של התנועה התאוסופית: "בקש את זה שמכוחו תיוולד בהיכל החוכמה".
ומיהו זה שיכול לעזור לנו להשתחרר מן הבורות ולהיוולד לחוכמה? – תורת אמת, מורה שכבר נולד בהיכל החוכמה, והמורה הפנימי, או הנשמה שלנו.
כל אלה מגיעים כשהתלמיד מוכן, כי כשהתלמיד מוכן המורה מגיע, הידע מגיע, ההדרכה מהנשמה מגיעה. כלומר – היקום מזמן לנו את המורים והידע בהתאם לשלבי ההתפתחות שלנו
כדי שנוכל לקבל את ברכת היקום לתהליך ההתמרה שלנו, עלינו להתקדם בפיתוח שלוש תכונות אופי:
נדיבות היא הראשונה, כי אם איננו נדיבים ברוחנו, אם אנו רק רוצים לקבל וקשה לנו לתת, אם אין לנו היכולת להתייחס לאחרים מן המקום הנדיב, המפרגן והאכפתי – פירוש הדבר שאיננו מוכנים להשתלב במערך הרוחני של היקום, המבוסס על נתינה ואחווה.
להלן שני קטעים יפים שכתבה אנני בזאנט הנשיאה השניה של התנועה התאוסופית בנושא זה:

"כאשר אדם הצטיין בשירות... אזי הוא מוצא את המאסטר שלו – או ליתר דיוק, המאסטר שלו מוצא אותו. במשך כל תקופת המאבק שלו אותן עיניים מלאות-חסד נחו עליו ובחנו את התקדמותו; בחיים רבים בעבר הוא הובא תחת אותה ההשפעה, שעתה הפכה לגורם מרכזי בחייו."

"כי אחווה מתרחבת למעלה, למטה, בכל הכיוונים, עם אינסוף קשרים של אהבה, של הערצה, של חמלה, ואם אנו מפנים את ידנו הריקה לאלה שמעלינו כדי שימזגו על ידינו את מי-החיים – אזי עלינו לזכור שרק כאשר ידיים אלה ירוקנו עצמן בברכה על הנשמות הצעירות יותר, רק אז ימולאו שוב על ידי אחינו הבוגרים. "

התכונה השנייה היא פשטות. הפשטות היא תוצאה של ההתפכחות מהאשליה והזוהר הכוזב, שמטעים אינספור בני-אדם לחשוב כי עושר, פאר, רושם, תהילה ופרסום יביאו להם אושר אמיתי. אדם אמיתי הוא פשוט, וכשאיננו אמיתיים המיינד שלנו מסובך ויש בו הרבה תסבוכות וקשרים. על כן לימדו המורים: "הייה אשר הינך ויותר מכל אל תעמיד פנים", וגם: "יליד הבריאה אתה כעשב השדה וככוכבי השמים". בספר "אור על השביל" אנו מוצאים: "גדל כפי שגדל הפרח – לפי תומו – ועם זאת הוא משתוקק לפתוח את ליבו לאוויר". ומורה גדול לימד: "לפני ההארה חטוב עצים ושאב מים, לאחר ההארה חטוב עצים ושאב מים".

התכונה האחרונה היא חופש. החופש, כמו הנדיבות והפשטות, הוא הן הדרך והן היעד של תהליך ההתמרה. תרגול החופש בתהליך ההתמרה הוא בנושאים הבאים:
לא לכבול אחרים ולא לתת להם לכבול אותך. כלומר, לשאוף תמיד לחופש אמיתי אך גם אחראי. להרפות מתלות והיצמדות לדברים ולאנשים, וגם לעבר, לעשות את המאמץ להשתחרר מעריצות האגו; להשתדל להשתחרר מחשיבה שלילית, רגשות שליליים ודעות קדומות; להשתדל לא להיכנע לתשוקות מזיקות. שימו לב – אין מדובר על מצב של חופש מוחלט מרגשות שליליים וחשיבה שלילית – אלא רק על מאמץ אמיתי ומתמשך.

(1) מתוך הדהמהפאדה בתרגומו של שלמה קאלו