...כאן בעולם המערבי התרגלנו להפריד בין היבט החיים של ענייני העולם הזה לבין ההיבט הרוחני, כאילו השניים מנוגדים זה לזה. נטינו להשתמש בשתי מערכות של ערכים, האחת בעלת אידיאלים רוחניים גבוהים לשבת, ואז, ביום ראשון בבוקר, אנחנו עוברים לענייני העולם הזה עם מערכת ערכים שונה לחלוטין. פיצול הערכים הזה אינו מציאותי, כי למעשה העולם החומרי הוא הצורה והרוח היא החיים, שמבוטאים דרך הצורה. הרוח נפרדת מן הגוף, אין לה אמצעי לביטוי אלא אם יש צורה, שדרכה החיים יכולים להתבטא. אם הרוח חדלה להתגלות דרך צורה, הצורה מצומצמת לדבר מת, היא הפכה לגוויה. מנקודת המבט התאוסופית, כל תהליך ההתפתחות הוא תהליך של עשיית העולם וכל אשר בו לביטוי מושלם של החיים האלוהיים שבתוכו.

גישה פנימית
הרוחניות אינה תלויה בנסיבות חיצוניות או בסביבה, וגם לא בכשרון. היא גישה פנימית. לדוגמה, היא אינה תלויה בסוג העבודה שבה אנו עוסקים, אלא בגישה שלנו כלפי ביצוע העבודה. יש לנו דעה, למשל, שאנשי דת ואנשי עסקים נמצאים בקטבים מנוגדים ככל שהדבר נוגע ברוחניות. האם העיסוק שלהם הוא קנה מידה אמיתי לשיפוט ההתפתחות הרוחנית של כל אחד מהם? הבה נתייחס לאנשי עסקים – לדוגמה אלה שעוסקים במכירות. רבים חושבים, כי אנשי מכירות רחוקים מרוחניות ככל שרק אפשר. אולי יש כמה מוכרים חסרי-מצפון, אך יש לקחת בחשבון את הממוצע, לא את היוצאים מן הכלל.

אם הגישה הפנימית שלהם היא גישה של שירות לאנושות, מה יוכל להיות יותר רוחני מזה? מתווכת נכסים מצליחה, שהיא גם אדם רוחני באמת, נשאלה למה היא מייחסת את הצלחתה. היא השיבה: "מעולם לא מכרתי בית. אנשים שזקוקים למעון באים אלי ואני עושה כמיטב יכולתי לספק להם את המעון הטוב ביותר האפשרי שיתאים לצורכיהם". נכון, שזו גישה רוחנית של שירות, ואין פלא שהיא הצליחה כל כך.

עכשיו נתייחס לאיש דת. אם הגישה הפנימית שלו היא של השגת חשיבות או סמכות על מספר גדול של אנשים, אם הוא מעוניין באיסוף הכספים, או במשכורתו, או בתרומות הנשלחות אליו, יותר מאשר לעזור באמת לאנשי הקהילה שלו, האם הוא אדם רוחני? לרוע המזל, יש אנשי דת כאלה. כך שאתם רואים, שלא המקצוע, אלא הגישה הפנימית היא החשובה.
ומה בעניין עקרת הבית? לעתים כה קרובות נשים אומרות: "הו, הייתי מאוד רוצה לחיות חיים רוחניים, אך כל זמני תפוס בהדחת כלים, הכנת ארוחות, טיפול במשפחה וכל המטלות האינסופיות". ובכן, אם המטלות נעשות מתוך גישה של טינה פנימית, איך היא תוכל לנהל חיים רוחניים? אך כולנו חווינו את האושר הגדול שבלהיכנס לבית אמיתי, שנוהל על ידי אם ורעיה שמקרינה שמחה בשירות אוהב, והאושר שבקיום הבלתי אנוכי שלה הורגש על ידי כל מי שבא עמו במגע. היא מנהלת חיים רוחניים.

תרגול רוחני
אנחנו קוראים אודות דברים רוחניים, וחלקנו חושבים: "כן, יום אחד, כשלחץ הפרנסה ייחלש, אפרוש לאיזה הר או אזור מבודד – אולי אפילו אסע להודו – ואנהל ברצינות חיים רוחניים". אך האם זו באמת הדרך? נניח שבדיוק עכשיו הייתם יכולים לבחור בנסיבות האידיאליות, שאתם חושבים שיוכלו לספק לכם את ההזדמנות הטובה ביותר לנהל חיים רוחניים. במה הייתם בוחרים? רבים מאתנו היו בוחרים בנסיבות שונות מאלה, שבהן אנחנו מוצאים את עצמנו כעת. קרוב לוודאי שהיינו רוצים שיהיה לנו המון כסף, כך שלא יהיה כורח להרוויח את מחייתנו. היינו רוצים גוף חזק ובריא, שלא יעשה לנו בעיות. היינו רוצים שיהיה לנו מַחשָׁב (mind) מעולה, כך שהחשיבה תהיה קלה לנו. היינו יכולים לרשום המון דברים נוספים: שלא יהיו דאגות, שלא יהיו צרות, שלא יהיו קשיים – זה כל מה שהיינו רוצים. אז היינו יכולים באמת לנהל חיים רוחניים! ובכן, האם זה כך?

איך נוכל לפתח סבלנות, אם לעולם לא נהיה בנסיבות שיוצרות חוסר סבלנות? או אומץ, במקום שבו אין ממה לפחד? וגם, כמובן, כל אחד יכול לאהוב את המין האנושי כשהוא יושב בראש הר והאנושות המרגיזה, החלשה, נמצאת במרחק נאה ובטוח. זה לא דורש כוח רוחני. אהבה רוחנית לאנושות מתפתחת רק כשאנחנו ממוקמים בדיוק ליד האדם שמעצבן אותנו ביותר, או כשאנחנו מתמזגים עם אלה, שהגישה שלהם לחיים שונה מזו שלנו.

אנחנו מפתחים שרירים רוחניים בדיוק באותו אופן שבו מפתחים שרירים פיזיים – כשנותנים להם כוח מתנגד לפעול מולו. נניח שאני רוצה לפתח את שרירי. יש רק דרך אחת אפשרית לעשות זאת, והיא להפעיל אותם מול התנגדות בצורה של כוח המשיכה, או משקל, או על ידי הפעלה של כוח מתנגד מלאכותי. אין ספק, שלו היה אפשרי למקד את התודעה שלנו באותם שרירים, היינו רואים את כל המאמץ הזה כרע, כמשהו שיש להימנע ממנו בכל מחיר. מנקודת מבט זו, היה עלינו לבחור להתפרקד בעצלתיים, להיות מוזנים ומפונקים, לחיות חיים של נוחות מושלמת. אך מנקודת המבט הגבוהה והיותר שלמה של כל האישיות שלנו, אנחנו יודעים מה היה קורה לשריר הזה. הוא היה מתנוון ומאבד את יכולתו לפעול ולשרת אותנו.
באותו אופן, מנקודת המבט של האישיות, היינו בוחרים בחיים חסרי בעיות, ללא קשיים, אבל חיים של נוחות, כך שהיינו יכולים לשבת בחיבוק ידיים וליהנות. מנקודת הראות הגבוהה יותר, של העצמי האמיתי, אנחנו יודעים שזה לא טוב. איך היינו יכולים לפתח את כוחנו הרוחני בחיים כאלה? זה היה בלתי אפשרי, ממש כמו שפיתוח הכוח הפיזי שלנו לא היה אפשרי לו הנחנו לשרירינו להתנוון בחוסר מעש.

כל מה שעלינו לעשות כדי לממש את הצורך שלנו בתרגול רוחני הוא להביט לאחור על חיינו שלנו, ולראות מה היו הזמנים של ההתגלויות הגדולות ביותר ושל ההבנה העמוקה ביותר, הזמנים שבהם הגענו לעומקים פנימיים של יכולת ושל כוח. נמצא, שהם היו תמיד הזמנים שבהם עמדנו נוכח בעיות וקשיים, שאילצו אותנו להעמיק אל תוך עצמנו. הביטו סביבכם אל האנשים שנראים כמפותחים ביותר, האנשים הנפלאים והמצוינים, ותגלו שאלה הם האנשים שנכחו בחייהם הרבה כוחות, שכנגדם היה עליהם להפעיל את השרירים הרוחניים שלהם. אנני בזאנט אמרה פעם, שהיתה יכולה לחיות בלי ההנאות שלה, אך לעולם לא בלי הייסורים. הטרגדיות, הקשיים והאסונות שהיה עליה לחוות עוררו בה את היכולות העצומות שהיא פיתחה, אפשרו לה לעשות את הדברים הכבירים שעשתה בתקופת חייה. לא במקרה אנחנו משתמשים בהשוואה של חישול הפלדה בכבשן, כשאנחנו רוצים לתאר את המידות הטובות הנאצלות, הנרכשות בזמנים של מבחן.

התבוננו בנסיבות החיים שלכם וראו מה החיים מנסים ללמד אתכם. מה הם המצבים שחוזרים ושבים אליכם פעם אחר פעם, שהייתם מעדיפים לברוח מהם? התבוננו בחייכם וראו אם תוכלו להשיג את נקודת המבט הזאת עליהם. אז תראו מהו הדבר שאתם מאותגרים לשנות, או להתגבר עליו. האם אתם נשארים שוב ושוב חסרי נכסים, או מנוצלים? האם אתם נאלצים לפעול לבד, או מתוסכלים ממה שהייתם הכי רוצים להשיג? אנחנו תמיד חושבים, שלו רק יכולנו לשנות את הנסיבות, הכל היה יותר טוב. לעולם איננו חושבים שעלינו לשנות את עצמנו.

לקחת יוזמה
הדרך שלנו להתמודד עם בעיות מומחשת בסיפור על האנשים שהמציאו נעליים לראשונה. שני אנשים הלכו בדרך סלעית, רגליהם היחפות עייפו ודאבו. לבסוף עברו על פני עור של חיה מתה. זו היתה הקלה כה גדולה לכפות רגליהם העייפות והכואבות, עד שאחד מהם פנה אל השני ואמר: "יש לי רעיון גדול. כל מה שעלינו לעשות הוא לכסות את כל הארץ בעורות של חיות מתות. וכך, בכל מקום בו נדרוך נלך בנוחות". האדם השני והיותר חכם אמר: "יש לי רעיון אחר. למה שלא ניקח חלק קטן מן העור הזה ונקשור אותו אל רגלינו שלנו, ואז לא חשוב איפה נדרוך, נלך בנוחות?". אכן, האין זו עובדה שרבים מאתנו דומים לאדם הראשון בסיפור? אנחנו חולמים על אוטופיה גדולה – היינו משנים את העולם כולו – את כולם ואת הכל, מלבד עצמנו.

הוגה דעות אחד אמר, שאנחנו מנסים ליצור עולם כה מושלם, עד שלא יהיה עלינו אפילו להיות טובים. לעולם איננו מגיעים לשלב הזה, כמובן, ומסיבה חשובה. מעורבים בזה עקרונות גדולים, ואנחנו חייבים לגלות אותם וללמוד לפעול אתם ולחיות לפיהם. ממש כפי שכל אחד מאתנו חייב להלך בנעליו-שלו, כך כל אחד מאתנו חייב ליצור שינויים בטבעו-שלו.
מי הם האנשים שעימם אתה חי? מה הן מערכות היחסים שלך עימם בבית? בעבודה? בשכונה? האם נראה שהם מפריעים לך? גורמים לך צרות גדולות? ממררים את חייך עד שהיית רוצה להיפטר מהם? במקום לחשוב: "מה לא בסדר אתם?" למה שלא תתחיל לשאול: "מה לא בסדר איתי, שאינני יכול להסתדר אתם ולהגיב כפי שהייתי צריך?".

אנחנו דומים למכשיר רדיו. כשמסובבים את החוגה, מוצאים כאן תחנה שאפשר להתכוונן אליה, שם תחנה אחרת שאפשר לקלוט, אך ביניהן יש הרבה רעש. לפני שנוכל להשיג שלמות, חייב שלא יהיה רעש במקלט הרדיו שלנו. כל אדם שאנו פוגשים הוא כמו תחנה שאליה אנחנו יכולים להתכוונן. אנחנו חייבים להיות מסוגלים להגיב לכל אדם ולזכור, שהחיים ברגע זה מעניקים לנו את ההזדמנות לפתח יכולת חדשה, להגיב לאדם חדש.

אנני בזאנט תארה את הגישה של האדם, שהבין משהו ממסלול החיים הרוחניים האמיתיים:
השואף לרוחניות יקדם בברכה כל דבר בחיי היומיום שלו שמקטין במידת מה את האני שלו שלו, ועליו להיות אסיר תודה לכל "האנשים הבלתי נעימים" הדורכים על בהונותיו ומזעזעים את רגישויותיו ופורעים את אהבתו העצמית. הם חבריו הטובים ביותר, עוזריו המועילים ביותר, ולעולם אין להתייחס אליהם אלא בהכרת תודה, כי השירות שהם עושים פוגע באויב המסוכן ביותר שלנו, העצמי הנבדל או האגו.

או, כפי שנאמר בספר ההדרכה של מייבל קולינס לחיים רוחניים, אור על השביל: "אף אדם אינו אוייבך; אף אדם אינו ידידך. כולם כאחד מוריך". זה מתאר גישה שונה משהו מזו שמאפיינת בדרך כלל את מערכות היחסים שלנו, האין זאת? אך אם תחשבו על כך מעט, תראו שזו אמת. נאמר גם שאמא-טבע תאחז בידם של אלה שילכו אחריה ותובילם בעדינות. עם אלה שלא ילכו אחריה היא תנהג באכזריות. יש שיעורים חדשים ללמוד, אפשרויות חדשות מתגלות, הנסיבות מלמדות אותנו. אם איננו לומדים מייד כשהנסיבה הקטנה הראשונה באה ומציעה לנו את ההזדמנות, אם אנחנו בורחים מפניה, היא מגיעה שוב אך קצת יותר קשה, ועוד קצת יותר קשה בכל פעם נוספת, עד שלבסוף אנחנו מקבלים מכה על הראש, אבל לומדים.

להפקיד את עצמנו בידי החיים
ככל שנוכל להיפגע, אנחנו ניפגע. למה אנחנו נפגעים? אם נחשוב על כך באמת נבין, שאנחנו יכולים להיפגע רק כשאנחנו חושבים על עצמנו. אנחנו מכלים כל כך הרבה זמן ואנרגיה ומאמץ בכל יום על בניית העצמי האישי הקטן הזה, שאנחנו קוראים לו יוניס לייטון או מארי ג'ונס או פול סמית, על השגחה שהוא יקבל את הכבוד הראוי לו, שאנשים לא יזניחו אותו, שלא יבקרו אותו, שיעריכו אותו על כל הדברים הנפלאים שהוא עושה, וכך הלאה. אלה הם הדברים שגורמים לפגיעות שלנו, ואנחנו ממשיכים להיפגע עד שהעצמי הקטן הזה מיטהר באש ונעשה לזהב הטהור של העצמי הרוחני, המציאות האלוהית שבפנים.

אף אחד ושום דבר מלבד עצמנו לא יוכל לעמוד בדרכנו, לא חשוב כמה היינו רוצים להאשים כל אחד וכל דבר אחר. אף אחד ושום דבר מלבדנו לא יוכל לשנות אותנו, ממש כפי שמישהו אחר לא יכול לבנות את השרירים שלנו במקומנו. רק במאמץ שלנו נוכל לעדן את העצמי הקטן, והחיים מספקים את ההזדמנויות למאמץ הזה ממש עכשיו. כשנפסיק לתמרן את החיים וניתן לחיים לעצב אותנו, נתחיל לראות שלכל דבר יש תכלית. איננו צריכים לחפש אחר ייעודנו. הייעוד מחפש אותנו. "אשר לכם יבוא אליכם".

האם משמעות הדבר שעלינו לשבת על מקומנו ולהמתין שיבוא – לא לעשות דבר? גם כאן, החיים מנסים ללמד אותנו. הם מנסים ללמד אותנו במילותיה של תפילת השלווה, שיהיו בנו השלווה לקבל את הדברים שאיננו יכולים לשנות, האומץ לשנות את הדברים שנוכל, והחוכמה להבדיל ביניהם. למרות שקשה לדעת מתי להתאמץ כדי לגרום לשינוי, ומתי להמתין ולשאת בסבלנות. אם נהיה ערים ונתבונן בדברים הקטנים של חיי היומיום, הם יתנו לנו את המפתח.

כל קשר שאנו יוצרים, כל מצב שאנחנו נמצאים בו, מספקים לנו הזדמנות, את שעת הכושר הטובה ביותר בשבילנו באותה נקודת זמן. כשאנחנו מבינים זאת, אנחנו מתחילים לחוות אושר אמיתי. אנחנו מתחילים לגלות משהו על תכלית החיים, על החוקים הגדולים שלהם, ולדעת שהם גומלים חסד בכל רגע ורגע. אנחנו לומדים "לבטוח בחיים כפי שציפור מפקידה את כנפיה באוויר, בלי כל הטלת ספק", בידיעה שיבוא אשר יבוא לנו, הוא הטוב ביותר עבורנו. המקום להתחיל בזאת אינו באותה אוטופיה (1) רחוקה יצירת חלומנו; אלא בדיוק במקום שבו אנחנו מוצאים את עצמנו ברגע זה.


עברית: ענת כהן

​(1) אוטופיה – ספר דמיוני של סר תומאס מור, המתאר אי דמיוני בשם "אוטופיה" שבו שרר משטר מדיני וחברתי מושלם.