מה קורה לנו כשאנחנו מתעוררים בבוקר שלאחר שנת לילה? אנחנו מתעוררים למודעות הרגילה והטבעית שלנו, כפי שהייתה לפני ששקענו בשינה. ההבדל היחיד ברוב המקרים הוא שהגוף והמוח מרגישים מרועננים. אותו דבר תופס לגבי ההתעוררות שבה אנחנו דנים כאן. אנחנו מתעוררים לרמה עמוקה יותר של תודעה, או מודעות, שהוא מצב ההוויה האמיתי שלנו שבו אנחנו רואים, חושבים, מרגישים ופועלים. אנחנו מתעוררים למה שהננו באמת. מצב התעוררות זה למה שאנחנו באמת, ניתן להבין גם בדרך אחרת – בדרך של היזכרות. אפלטון אמר, שידע הוא פשוט מצב של היזכרות. וכפי שקדוש סוּפי ניסח בתמציתיות: "היזכרות היא למעשה תהליך שבו שוכחים את כל הדברים חוץ מההיזכרות בדבר האחד – החיים האוניברסאליים שמצויים בנו ובכל יתר הברואים".

הדימוי של ההתעוררות, או של להישאר ער, שימש רבות את הפילוסופיה והדתות. למשל, באיגרת של פאולוס לאפֶסים נכללת תוכחה: "עוּרָה הַיָּשֵׁן..." והוא שב ומוסיף: "וְעַתָּה שִׂימוּ לִבְּכֶם לְהִתְהַלֵּךְ בִּזְהִירוּת – לֹא כִּכְסִילִים, אֶלָּא כַּחֲכָמִים". דימוי נוסף כגון זה נמצא באיגרת הראשונה של פאולוס אל הסלוניקים, שבה הוא אומר: "אַתֶּם כֻּלְּכֶם בְּנֵי הָאוֹר... לָכֵן אַל נָא נִישַׁן כַּאֲחֵרִים, אֶלָּא נִהְיֶה עֵרִים וּמְפֻכָּחִים... נִלְבַּשׁ אֶת שִׁרְיוֹן הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה וְנַחֲבֹשׁ כַּכּוֹבַע אֶת תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה;". וגם שיר הינדי מיטיב להציג רעיון זה:
שנתי נטרפה, כיצד אוכל עוד
להמשיך ולנמנם?
כאשר הנני עתה ער לגמרי
בערנות של יוגה.

אנחנו יודעים, שרוב האנשים תופשים מצב של ערות כמצב של חיים מלאים בתשוקות ארציות ורדיפה אינסופית אחריהן, חיים שחושבים בהם רק במונחים של "אני" והרצונות "שלי", "אני" והשאיפות "שלי", ומקדישים מעט מאד זמן למחשבה על האחרים. זהו מצב מודעות שבו הדבר החשוב באמת, בדרך כלל, הוא: הבעלות על נכסים חומריים, ממון, טובין מסוגים שונים, כוח תחושות עונג פיסיות ורגשיות. אלה הם חיים של פעילות שממוקדת בעצמי, וסובבת סביב עצמי, ולכן אלה הם בעצם חיים של ניתוק ואפילו ניכור. אדם חי כך את חייו תוך אמונה שלמה ותקווה, שבדרך זו ימצא את האושר. מידה מסוימת של אושר חולף אפשר, בלי שום ספק, למצוא בדרך זו, אך בטווח הארוך מצויים בה יותר כאב ואומללות מאשר שמחה. כי האושר המושג חומק לעיתים קרובות מפני מי שמחפש אותו, הוא נשמט מידיו או נגוז. אושר מתמשך לא מצוי בדברים שמשתנים. האושר גם אינו מתמשך אם הוא מושג באנוכיות, ללא התחשבות במחסור ובסבל שנגרם תוך כדי כך לאחרים.

כאשר אדם ער ברמה העמוקה יותר של התודעה, הוא חי את חייו במימד אחר, בין אם בתוך המשפחה, תוך כדי ניהול עסק או עיסוק מקצועי כלשהו, וכו'. התוכן הבסיסי, אם ניתן לומר זאת כך, של מצב ערות שכזה הוא בתובנה – אף אם בצורה מעורפלת כלשהי – שהחיים כולם הם אחד מיסודם ואי אפשר לחיותם, וליהנות מהם, בבידוד. תובנה כזו של אחדות מובילה באופן טבעי לתחושה של הרמוניה, שיתוף ומתן שרות – ולא של מחטַף ורדיפת בצע. אין פלא שרעיון אחדות החיים הודגש כל כך הרבה בתורותיהם של המיטיבים הגדולים של האנושות. במסורת המזרח מדמים מצב זה לכלים שונים שכולם עשויים מאותו חֵמר, לעדיים שונים שכולם עשויים מאותו מטיל זהב, לכלים ריקים שונים שכולם מכילים את אותו האוויר, לאוקיינוס העצום שיש לו טעם אחד בלבד – טעמו של המלח. אחדות, ללא ספק, מוליכה לאהבה – שתיהן הולכות יחד. "החכם שמבין שהנעלה הינו כל הברואים כולם, מעניק אהבה לכל היצורים במידה שווה", נאמר בוישנוּ פורנה (The Vishnu Purana of India). ביטוי נוסף מעורר השראה, שמביע את אותה אמת, אפשר למצוא בשירה של המשוררת המיסטית מהמאה השלוש עשרה מכטילד ממגדבורג (Mechtild of Magdeburg), שבו היא אומרת:
בלי כל מאמץ אהבה זורמת
מאלוהים אל האדם.
כמו ציפור שחוצה את האוויר
מבלי להניע את כנפיה,
כך נעים אנו בעולם שלו.
אחד אנו בגוף ובנפש,
על אף השוני בצורתנו החיצונית.

אם נצפה בטבע בתשומת לב, אם נתבונן במגוון העצום של הצורות והביטויים שנמצאים בו, נבחין שהכול מצוי בו בסדר ובהרמוניה. בעוד שנכון כי האריה אורב לאייל כדי לטרפו, והרבה חיות ובעלי כנף ניזונים ממי שחלש מהם, מי שייטיב להתבונן יבחין שהם הורגים רק כאשר הם רעבים ולא מתוך חמדנות. לכן, במבט כולל, החיים בטבע שלא נגעה בו יד אדם אינם חיים של פחד וחרדה אלא של הרמוניה, סדר ואיזון, המושתתים על תחושה לא מודעת וחבויה של אחדות בכל החיים כולם.

ההרמוניה והסדר שאנו רואים בטבע, משקפים סגנון נכון של יחסים. החיים ביקום מדגימים מבנה של אינטגרציה, שבלעדיו יחדלו להתקיים, יפסיקו לצמוח ויתמוטטו. הסכימה בטבע מבוססת על מקצב של שיתוף ותמיכה, ומתייחסת לכוליות של החיים. פלוטינוס הבחין פעם שכל אדם כולל בתוכו את כל מה שמצוי בעולם ושניתן להבינו בעזרת השכל, ולכן כל אחד הוא הכול והכול הוא כל אחד. והוא הוסיף: "האדם כפי שהוא כיום, חדל להיות הכול. אבל כאשר הוא יחדל להיות אינדיבידואלי [במובן האנוכי], הוא ישוב וירומם את עצמו ויתמזג עם כל העולם". קרישנמורטי הזהיר את האנושות מפני ההתרכזות בעצמי. הוא אמר פעם: "שברנו את כדור הארץ לחלקים שהם שלי או שלך – העם שלך, העם שלי, הדגל שלך והדגל שלי, דת מסוימת זו והדת של האחר. העולם, האדמה מחולקת, מרוסקת. ולכן אנחנו נלחמים זה בזה ומתנצחים, והפוליטיקאים שמחים להשתמש בכוחם כדי לשמר את הפיצול, אף פעם אין הם מסתכלים על העולם כעל שלם אחד."

ואף על פי כן אפשר להתעודד מכך, שאפילו בקרב אחדים מהמדענים יש התעוררות לחזון האחדות, או הזיקה ההדדית שבכל הקיים. ובכך אולי היה אלברט איינשטיין החלוץ, בתחילת המאה ה-20, כשהאמין בסדר האינהרנטי של הטבע. הוא הכריז כי תחושתו הדתית לבשה צורה של התפעמות נלהבת מההרמוניה של חוקי הטבע. חזון ההרמוניה והכוליות התפתח עוד יותר עם פרסומה של תורת הקוואנטים. המדען האוסטרי פריטיוף קפרה כותב: "פיסיקאים בדקו את מבנה האטום, וגילו שחלקיקים תת אטומיים אינם "פריטים" אלא קישורים הדדיים בין ה"פריטים", ו"פריטים" אלה אף הם הינם קישורים הדדיים בין "פריטים" אחרים, וכן הלאה. דייויד בוהם הפיסיקאי הנודע, בספרו Wholeness and the implicate order, אומר: בסופו של דבר, יש להבין את היקום כולו... כשלם אחד לא מחולק, שבו לאנליזה לחלקים נפרדים ועצמאיים אין מעמד בסיסי.

מה שמונע ומסכל מערכות יחסים נכונות היא התפיסה המוגבלת והמפולגת שלנו, ההסתגרות בעצמנו, הרצון לסיפוק עצמי, ההשתוקקויות, הדעות, האמונות, ההכַּרות ודפוסי המחשבה, כגון: אני אוהב את זה ושונא את ההוא, אני רוצה את זה ולא את זה... אני חייב לעלות לצמרת בשרות, בעסקים, בפוליטיקה, מבלי להתחשב באופן שבו אני משיג זאת, ובאטימות לרגשות ולציפיות של העמיתים שלי, החברים, ולעיתים אפילו של האחים או הילדים שלי. אם פיתחתי תיאוריה מדעית, פוליטית, חברתית, כלכלית, או שאני מאמין בגישה מסוימת לדת או לאמנות, אני נצמד אליהן בעקשנות, ומצפה שכל האחרים יקבלו זאת גם הם. אלה שעומדים בדרכי תוך כדי חיפוש אחר מה שאני רוצה, ואלה שאינם מסכימים עם דעותיי, אמונותיי, ודפוסי החשיבה שלי, אינם חברים שלי, הם היריבים שמהם כדאי להתרחק ואולי אף רצוי להעניש אותם.

יחסים נכונים לא יכולים להתקיים בעוד קיימים בנו חמדנות, אנוכיות, אגוצנטריות וחוסר התחשבות בכבודו של הזולת, ואין זה משנה מהו מעמדו בחיים או מהן עמדותיו, אמונותיו ודעותיו; ולא כאשר אנחנו נוטים לנצל אנשים אחרים לתועלתנו הפיסית או הפסיכולוגית, כפי שקורה לעיתים קרובות בתוך המשפחה, אבל אלו אינן מערכות יחסים טובות. מערכת יחסים טובה, כפי שהגדיר אחד המורים, היא קשר של שיתוף. וכיצד יכול להיות שיתוף אם קיים ניצול או נוקשות של עמדות? מערכת יחסים פורחת כשיש אהבה – לא אהבה שמזוהמת על ידי מיינד אנוכי, צר, מתחשבן ומרוכז בעצמו, אלא אהבה שנובעת בטבעיות מקרב לב טהור, מאהבה שלא מבקשת שום דבר בתמורה, שאינה מצפה לקצור טובות הנאה, ואפילו אינה מבקשת לזכות בהכרה, הערכה ותודה. מערכת יחסים טובה כוללת אחריות, אבל אחריות במידה, ויחסים נכונים אינם חובה שיש למלא משום שהצטווינו כך בכתובים, אלא יחסים שיש בהם אחריות ספונטאנית וטבעית שזורמת ללא מאמץ. וכפי שמורה מגדיר זאת, אדם שאוהב אינו מדבר על חובתו לאהוב – הוא אוהב. וכך גם האֵם, שפשוט אוהבת את ילדיה. הבנה כזו של אחריות, ולו אף במידה מועטת, היא תחילתם של חיים באחדות.

כאן המקום להזהיר מהסכנה שבתחושת אחריות לא נכונה, שסופה ליצור בעיות ועימותים במשפחה ובחברה. סכנה זו נובעת גם היא מאנוכיות, מתחושה של חשיבות עצמית וצידוק עצמי, שפועלים בסביבה הקרובה או המורחבת – במשפחה, בקהילה, במדינה או בעולם כולו. לעיתים קרובות שומעים על הורה שמכתיב את לילדיו באיזו קריירה עליהם לבחור, בתואנה שהוא או היא אחראים לעתידו של הילד. ישנם הורים שמשוכנעים אפילו שזוהי אחריותם להחליט אם בנם יצמיח שפם וזקן, או לא. באותו אופן הקהילה גם היא מכתיבה לעיתים קרובות באיזה אמונות על חבריה להחזיק, מה ילבשו, וכיצד הנשים שבתוכה יחיו ויתנהגו. המדינה מנסה להכתיב מה טוב לאזרחיה – כשהיא תומכת בתורה פוליטית או כלכלית מסוימת, או בדת זו או אחרת, או אפילו בתוך אותה דת עצמה באילו אמונות יש לדבוק. כל אלה מתחפשים לתחושות אחריות, רק משום שה"אני" המשחית שוב זוקף את ראשו.

במסלול הרגיל שבחיי היומיום, ניתן לומר שעל מנת לפתח גישה של אי-נפרדות שכוללת מטבע הדברים גם אחריות, יש להשפעות ולחשיפות שבתקופת הילדות, הן בבית והן בבית הספר, תפקיד חיוני. האם בבית אנחנו, כהורים, עוזרים לילדינו לגדול באהבה גדולה יותר? הורים לעיתים קרובות רבים ביניהם על דברים חסרי ערך, ומצפים מילדיהם לרחוש חיבה ואהבה. הם מספרים שקרים ורוצים שילדיהם יהיו דוברי אמת. הם עוסקים ברכילות, מדברים סרה באחרים, אך מצפים שילדיהם יהיו מעל כל אלה. אם ילד לא חוזר מבית הספר עם הציון הגבוה ביותר בכיתה, הם מוכיחים אותו או מביישים אותו, כאילו אפשרי שכל אחד משלושים או ארבעים הילדים בכיתה ירוץ הביתה כשבידו הציון הטוב ביותר, לשמחתם של שלושים או ארבעים ההורים. גישות כאלו יוצרות תחושות עמוקות של נפרדות בקרב הילדים שלומדים יחד באותה כיתה, ועלינו לשאול את עצמנו: האם אנחנו עוזרים לילדינו לגדול נכון?

ולעניין החינוך בבתי הספר: אנחנו מבחינים שהשיטה המקובלת בחינוך שמה יותר דגש על ההתפתחות השכלית מאשר על תפיסה רב צדדית שקשורה בגידול הילד – כולל הבנת רחשי הלב, או הצדדים המעודנים יותר של טבע האדם. מעמדו של התלמיד נקבע בדרך כלל על ידי ציונים שמושגים במבחנים בכתב. אין בדרך כלל התייחסות לתפקוד הכללי של הילד, לגישה שלו ולהתנהגות – האם הילד משתף פעולה, עוזר לחבריו, מתחשב ומתנהג יפה כלפי האחרים? במקום אלה, התחרות היא המניע העיקרי. אווירה של הפרדה מוליכה לבעיות חמורות יותר. לעיתים אנחנו נחרדים לשמוע על מריבות בשל מחלוקות ואלימות בקמפוסים, ועל ילדים שנושאים נשק חם וסכינים בלכתם לבית הספר. לפיכך, חייבים לתת חשיבות לפיתוח ערכי מוסר בסיסיים, או אם מונח זה אינו נראה למישהו, להתפתחות של הערכים שמעוררים להתפתחות ההרמוניה שבחיים בכלל. יש לשים דגש בהקשר זה על חוקי הטבע שמקובלים עתה ביותר – על כך שהקוסמוס מתקיים על בסיס של תלות הדדית, על כך שבני האדם הם חלק מהטבע ושקיום זה מותנה בכיבוד התפקוד הקיים במערכות שבטבע.
השפעת החינוך בבית הספר היא הכרחית כדי לעזור ולהצית את רוח האחדות, הכבוד ההדדי, האהבה והדאגה לטובת הזולת. אחריות גדולה מוטלת על מערכת החינוך והמחנכים שבחברה.

ונפנה כעת לעניין הדת, משום שהיא ממשיכה לשחק – לטוב או לרע – תפקיד חשוב בחיים ובגישות של בני האדם. הדת, כשהיא מובנת נכון וכאשר חיים על פיה בצורה נכונה, עוזרת מאד להתעורר ליחסים הדדיים בריאים בין בני האדם. מורים בדתות השונות ציינו שוב ושוב שהדת אינה רק תיאוריה או פילוסופיה, אלא צריכה לבטא את עצמה באהבה ורצון טוב בחיי היומיום. דת של אמת תומכת בחיים אחראיים, ביחסי גומלין של חיבה ודאגה לאחרים ללא הבדל מעמד גזע ומין. בבסיסן, התורות של כל הדתות הן שוות. ההבדלים ניכרים רק בתבניות ובפרטים, בפולחנים ובטקסים. המורה הרוחני ד"ר בהגוואן דאס, בספרו "האחדות הבסיסית של כל הדתות" אומר:
יש להשתמש בדת כבחיוך מצודד, כבקישוט יפה, מקרב לב ומלא שמחה שתשמח גם את כל האחרים שנושאים אותה בלבבם... יש לשאתה בעיקר בלב פנימה, כשם שנושאים אהבה של חסד וחמלה; אין לנופף בה כפי שמנופפים בשלטי חוצות ומותגים, אין לשאתה כחותם על הפנים ועל המצח, כשם שמתהדרים בתסרוקת ייחודית או בשפם או בזקן, ולא לשאתה בתגיות צבעוניות מפלגות, או במדים ייצוגיים ובפרסומים שנושאים אופי דתי, שמטרתם להדגיש את הנפרדות.

הדת יכולה להיות לכוח שמקדם אינטגרציה, אם אנשים מנסים לחיות על פי תמצית תורות האהבה, האחווה, והרצון להיטיב עם כולם. אם הסמל של כל דת נעשה לסמל של ברכה, בהצגה רבת הפנים של האמת האחת של האחדות שבחיים, ולפיכך של אחוות האנושות. אנשים יחידים רבים, ידועים ובלתי ידועים, מנסים לבצע עבודה קשה זו, כמו גם ארגונים, באמצעות ספרים, שיעורים, דיונים, כנסים, ובעיקר על ידי כך שהם מעודדים חיים דתיים אמיתיים של אי-אנוכיות ושירות על ידי כל בני האדם.

אפשר להשתמש גם במדע המודרני ובאקולוגיה כבאמצעים רבי ערך לקידום הבנה ואחריות גלובליים, אם ממצאיהם והבנותיהם, במיוחד בתחום הכוליות ויחסי הגומלין, לא נשארים בגדר תיאוריות ונושאים למחקר, אלא מקרינים את תוצאותיהם בעוצמה על מסך העולם כמבשרים סדר עולמי הרמוני חדש. אמצעי התקשורת הגלובלית המהירים והיעילים, העזרים האודיו ויזואליים החדשניים, יכולים וצריכים לשמש במאמץ הרב צדדי לקראת התעוררותה של האנושות לחיים טובים ומוסריים יותר.

לא נתעלם כאן מתפקידה של המדינה או של הממשלה בקידומה של חברה אחראית. לפעמים אדם חכם אחד, או אחדים שבראש ההנהגה, יכולים לעשות את כל ההבדל, ואנחנו הם אלה ששולחים אותם למעלה! מדינת צדק, ממשלה הוגנת שמבקשת את טובת כל אזרחיה, צורכיהם ואושרם; ושאינה מבדילה בין בני אדם על רקע של דת, מין, מצב כלכלי, וכו', והולכת אף אל מעבר ללאומיות צרה, שקרישנמורטי נהג לכנותה "שבטיות"; מתכננת ומוציאה לפועל את מדיניותה ותוכניותיה כך שלא יפגעו בעמים אחרים, אלא אף יעזרו להם, באמצעות שיתוף פעולה – מדינה כזו יכולה לתרום רבות לשלום ולחיים בינלאומיים של אחריות. למרבה המזל יש עכשיו הוכחות אחדות לתחילתה של מודעות בינלאומית טובה יותר ברמה של עמים ומדינות, אפילו אם היא עדיין הססנית מצויה בראשית דרכה, ונעשית בלב חצוי.

בסופו של דבר, אם חושבים על כך בתשומת לב, כל זה מוביל בסופו של דבר אל האדם היחיד. המפתח לחברה צודקת, שהיא גם חופשייה וגם אחראית, הוא בידי האדם היחיד, האדם שמתחשב בזולת ושמנסה באמת להבין ולהכיר את עצמו – את טבעו ומצבו הקיומי האמיתי, שמכוסה לעיתים קרובות בערימות גדולות של פסולת של התניות פיסיות ורגשיות. כל המורים הרוחניים הדגישו, אם כך, את הצורך בידיעה עצמית הידע של הפנימיות הרוחנית אשר הינה טהורה ועוצמתית בנדיבותה. כוחה מצוי בטוהר שבה והטוהר מצוי באחדותה עם מקור החיים, ולפיכך, עם כל החיים כולם. לימוד והקשבה, התבוננות וצפייה ערנית של האדם בעצמו בראי החיים הגדולים יותר, והשרות הבלתי אנוכי, מוזכרים לעיתים קרובות כאמצעים בדרך לידיעה-עצמית. אפילו מבט חטוף בטבעו האמיתי של האדם, עוזר ומעורר רגש גדל והולך של כוליות, אי-היצמדות ואהבה.

אני אופטימיסט מטבעי, ואופטימיות זו מבוססת על אמונה עמוקה ותמידית בטוב הבסיסי שבטבע האדם, ושהאנושות באופן כללי חייבת לנוע, ואכן תנוע, לעבר הטוב. הרמס אמר שאדם על פני האדמה הוא אֵל בן תמותה, ואלוהים שבשמים הוא אדם בן אלמוות. משוררים נודעים אחדים נתנו ביטוי לתחושת האופטימיות בהקשר לעתיד האנושות. טֶניסון הציג חיזיון שבו מגוללים את דגלי המלחמה ומשתיקים את הלמות תופי הקרב בפרלמנט של האדם והפדרציה של העולם. אמרסון כתב על צמיחתה של אנושות רחבה – אצילית ורחבת לב. ואתייחס כאן למשורר נודע אחר, וולט וויטמן, ולקטע מתוך אחד משיריו: "עבור זה שנצלב" ("To him that was crucified"). וויטמן כותב על גברים ונשים טובים בארצות שונות, שרואים עצמם שווים, מעל לכל הכתות, התיאולוגיות והאמונות צרות האופקים, שהם בעלי חמלה עם רגש עמוק של הבנה, ולפיכך משתפים פעולה עם האחרים לקידום הטוב והנדיבות:
אנחנו פוסעים חרש בינות לויכוחים ולהצהרות.
פוסעים ומלהיבים, חופשיים, על פני
האדמה כולה, תרים אותה לאורכה ולרוחבה
עד אשר נרווה את העיתים והעידנים.
שאנשים ונשים מכל הגזעים, בדורות
הבאים, יוכיחו שהם אחים ואוהבים
כמו שאנחנו הננו.
(תרגום חופשי)

עבורי, כל אלה אינם דמיונות שווא, אלא חזיונות עתידיים שיגיעו בבוא הזמן, ושניתן לזרזם אם נראה את הרצון והנחישות לעזור להביא להתעוררות, לאהבה ולהרמוניה.

לפעמים אנחנו נוטים להתייאש, כשאנחנו רואים את מצב העולם כפי שהוא היום ולעיתים קרובות מתחילים לשאול את עצמנו: מה אנחנו, כאנשים יחידים יכולים לעשות? אבל העולם מורכב רק מיחידים והעולם הווה ויהיה כשם שהיחידים הינם וינסו להיות. כשנשאל קרישנמורטי כיצד השינוי שמתחולל ביחיד יכול להשפיע על העולם, הוא ענה בפשטות: שנה את עצמך ותראה מה יקרה!


עברית: זאבה ליפשיץ