המסע אל ההארה בסיפורו של הבודהא וב "שר הטבעות" של טולקין

מאת פרופ' ג'והן אלגאו (John Algeo)

ד"ר ג'והן אלגאו היה סגן-הנשיא הבינלאומי של האגודה התאוסופית ופרופסור-חבר באוניברסיטת ג'ורג'יה בארצות-הברית, בעל תארי-כבוד אקדמיים רבים. המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור" ונקרא במקור: הבודהא וטוֹלקין, ארבע האמיתות הנאצלות בסיפורי האגדות

חייו של הבודהא, כפי שנרשמו ברשומות מסורתיות, הינם מעין סיפור-אגדה המכיל מוטיבים מתוך סיפורי-אגדה רבים אחרים, מקודשים וחילוניים. הוא נולד לאמו לאחר התעברות מופלאה בהיותה במסע מחוץ לארצה. הוא גודל כנסיך שלא ראה סביבו דבר מלבד בריאות ואושר, אך היו לו ארבעה חזיונות ששינו את חייו. הוא גלה מן הנוחות והמותרות של בית-אביו והתנסה במבחנים רבים ובמחסור ביער. המפתה הגדול [1] הסתער עליו, אך הוא לא נכנע. למשבר הגדול של חייו הגיע תחת עץ, ויצא ממנו כדי לפגוש את חסידיו הראשונים ולהפיץ את תורתו בעולם. חייו של הבודהא הם מיזוג של רעיונות מרכזיים מתוך סיפורי האגדות.

סיפורי האגדות הינם עתיקים מאוד ומודרנים מאוד בו-בזמן. הפופולריות של שתי סדרות הסרטים הארי פוטר ו-שר הטבעות מבליטה את העובדה, שיצירות אלה הינן דוגמאות עכשוויות לסגנון של סיפורי אגדות. סיפורי האגדות המודרנים נקראים לעתים קרובות סיפורי-דמיון (פנטזיה), אך במהותם הם דומים. ספרי הארי פוטר ו-שר הטבעות הינם סיפורי האגדות של זמננו, ומופיעים בהם כל המאפיינים היסודיים של סיפורי אגדות מסורתיים מסוגם.

הרעיון של ספרות הפנטזיה הוצע על-ידי ג'.ר.ר. טולקין (J.R.R. Tolkien), בלשן וסופר שכתב את שר הטבעות, בהרצאה שהעביר בשנת 1938 באוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד ופורסם מאוחר יותר בחיבור "על סיפורי-האגדות". במאמר זה הצביע טולקין על-כך, שסיפורי האגדות אינם אודות פיות, אלא יותר אודות הגיבור האנושי במסע בארץ-הפיות, מקום מכושף ומסוכן – יפהפה, אך בלתי ידידותי לבני-תמותה. שורת הפתיחה המסורתית לסיפורי האגדות, "היה היה פעם…", ממקמת את הסיפור מחוץ לזמן ולמקום, במימד אחר של מציאות, בארץ הפיות.

בחיבור זה טולקין גם מצביע על ארבע תכליות, או ערכים, של סיפורי האגדות. ערכים אלה הינם בריחה, התאוששות, נחמה ודמיון (פנטזיה), והם יכולים להימצא בהארי פוטר וב-שר הטבעות, ממש כמו גם בדוגמאות ישנות יותר, מסורתיות, של סגנון ספרותי זה.

מה שעוד ראוי לתשומת-לב הוא, שארבעת הערכים של סיפורי האגדות יכולים להיות מוצגים כמקבילים לארבע האמיתות הנאצלות, שהבודהא גילה במדיטציה שערך מתחת לעץ-התאנה-ההודית, ושהינן הבסיס לבודהיזם. הבה נבחן את ערכיו של טולקין ואת האמיתות של הבודהא, ונמצא את המשותף ביניהם.

בריחה ותיסכול

טולקין אומר, שערך אחד של סיפורי האגדות הוא שהם מספקים דרך לבריחה. בריחה נשפטת לעתים קרובות כשגויה, מעין הזנחת חובה, וספרות על בריחה נחשבת למזיקה מבחינה פסיכולוגית. כפי שטולקין מציין, אין טעם לומר לאסיר שלא נכון לברוח. אם אנחנו כלואים, אנחנו מחפשים דרך להשתחרר.

כתבים דתיים רבים, במערב ובמזרח גם-יחד, מתארים את חיינו בעולם הזה כסוג של כליאה שדורש "גאולה" או "שיחרור". כלומר, הימלטות. הגאולה הינה מילוט מן הרעה החולה של חטא לבריאותה של הקדוּשה. השיחרור הינו בריחה מן הקשרים של הקארמה אל החופש של הנירוואנה.

האמיתה הנאצלת הראשונה של הבודהא הינה שהקיום כרוך בתיסכול, בכאב או בסבל, ושמאפייני הקיום נובעים מן העובדה שאנחנו חושבים על עצמנו כעל הוויות נפרדות אחד מן השני, בזמן שלמעשה אין כל הפרדה. אם אנחנו מחפשים מקור נפרד להוויתנו נגלה, במיליה של המשוררת האמריקאית גרטרוד שטיין, כי "אין כל כאן שם", אלא ריקנות בלבד. ויתרה מזו, כל הקיים משתנה תדיר ואינו יציב. אי-יציבות, ריקנות ותיסכול מכאיב – הינם תנאים שמהם נברח בשמחה. החכם ההינדי הדגול שנקראצ'אריה הכריז, כי המציאות המוחלטת הינה הוויה בלתי-משתנה, מודעות ואושר – ואלה הם התנאים שאליהם היינו רוצים להימלט.

חיי הבודהא הינם דוגמה להימלטות מן התיסכול, הריקנות וחוסר-היציבות שבחיים אלה, וחוקי הדת שלו, הדהארמה, מצביעים על הדרך כדי שגם אחרים יוכלו להימלט אל הוויה, מודעות ואושר.

התאוששות ומטרה

הערך השני של סיפורי האגדות, לפי טולקין, הינו התאוששות. ההתאוששות הינה הגילוי-מחדש של היענות ילדותית למה שהוא חדש, במקום ההתניות שכולנו מתבססים עליהן כהנחייה לכל התנסויותינו. כשאנחנו צעירים מאוד, אנחנו מגיבים לכל התנסות חדשה באופן רענן, כי אין לנו דבר מן החיים להשוות אליה. אך בהתבגרנו אנו מפסיקים להגיב בדרכים חדשות לחוויות חדשות, ובמקום זאת מתחילים להגיב מתוך הרגל או התניות. במקום להעריך את החדש אנו מתחילים לקשר אותו עם הישן וכך להגיב לא לחוויות ממשיות, אלא לזיכרונות שלנו מהתנסויות דומות בעבר. סיפורי האגדות, אמר טולקין, עוזרים לנו לגלות מחדש את הרעננות של תגובה ילדותית לחדש.

… עלינו לאושש את תחושת החידוש, המאפיינת את הילד, אם אנחנו רוצים להשיג את החידוש של השמיים. באופן דומה מופיעה בבהגוואד-גיטא מאנטרה, אוֹם טַאט סַאט, שאפשר לתרגמה (אם בכלל אפשר לתרגם אותה) כ: "הו, זה שקיים". אבל הלשונאי טום מק'ארתור תירגם אותה לצירוף מילים בן-זמננו כ: "טוב, זה מה שיש". עלינו לאושש את היכולת להגיב לדברים חדשים באופן חדש, להכיר ב"זה" באופן בו הוא ישנו.

האמיתה הנאצלת השניה של הבודהא הינה כי לסבל, לכאב ולתיסכול יש סיבה. הסבל, הכאב והתיסכול אינם פשוט הדרך בה מתנהלים הדברים, הם אינם תנאים בלתי-נמנעים. הם תנאים נגרמים, ואנחנו יכולים לזהות את הגורם. הגורם יכול להיות מתואר בדרכים רבות: כהתקשרות רגשית, כחמדנות, כשנאה או כאנוכיות, אך בעיקרו של דבר זוהי בּוּרוּת באשר לאופן בו הדברים מתנהלים. טולקין אומר, בתוצאה, כי הסיבה הינה ההתניות שלנו, עליהן עלינו להתגבר בעזרת אישוש האופן בו אנו חווים את החדש – המודעות שלנו לאופן שבו הדברים קורים.

נחמה וסיום

הערך השלישי שטולקין מייחס לסיפורי אגדות הינו נחמה. ברמה ספרותית גרידא, הנחמה מתייחסת לעובדה, שכל סיפורי האגדות האמיתיים מסתיימים בשורה: "וכולם חיים באושר עד עצם היום הזה". ברמה כללית יותר, הנחמה מתייחסת לעובדה שקיימות שתי השקפות בסיסיות על החיים. האחת היא שהחיים הינם טעות שתסתיים ברע, ושכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לקדם את פני הסוף באומץ ובכבוד. זוהי השקפת-החיים הטראגית. השקפתן של הדרמות היווניות כ"אדיפוס" ושל הפואמות האנגלו-סכסוניות כ"קרב מאלדון".

ההשקפה השניה היא שלחיים יש צו ומטרה והם יסתיימו בטוב, בתנאי שנזרום איתם ונשתף פעולה עם מהלכם. זוהי ההשקפה של סיפורי האגדות. בכל טרגדיה יש קטסטרופה (בתרגום מילולי: "נקודת-המפנה"), שבה השחקן הראשי הופך ממנצח לקרבן. זוהי הנקודה שבה, למשל, המלך אדיפוס מגלה שהרג בלא-יודעין את אביו ונשא את אמו לאשה. בכל סיפור אגדה, לעומת זאת, יש מה שטולקין מכנה "אֵאוֹקטסטרופה" (מילולית: "נקודת-המפנה-הטוב") שבה הופך הגיבור מקורבן למנצח. למשל, זוהי הנקודה שבה הנסיך מוצא את סנדל-הזכוכית המתאים לרגלה של סינדרלה. טולקין, נוצרי אדוק, כינה את הברית-החדשה סיפורי האגדות הגדולים ביותר שנכתבו מעולם, מפני שהם כוללים את נקודת-המפנה-הטוב של תחיית-המתים, שבה ישוע שב לחיים והביא את הבשורה, שגם אנחנו יכולים לעשות זאת.

האמיתה הנאצלת השלישית של הבודהא הינה שיש סוף לסבל, לכאב ולתיסכול. אין זה מספיק לדעת שיש סיבה לתנאים אלה, עלינו גם להכיר בכך שישנה אפשרות שהם יחדלו מלהיות. סוף הסבל הוא הנירוואנה, "כיבוי" הקשר הרגשי, החמדנות, השנאה, האנוכיות והבורות. במקביל אומר טולקין, כי קץ החיים הינו נקודת-המפנה-הטוב והנחמה של סוף טוב.

פנטזיה והדרך

הערך הרביעי של סיפורי האגדות, לפי טולקין, הינו הדמיון (הפנטזיה). בדרך כלל לא היינו חושבים על פנטזיה כערך, אך עלינו להבין למה טולקין מתכוון בכך. הדמיון הינו היכולת שעל כולנו להבין מתוך משהו שמעולם לא ראינו או שמענו או חווינו קודם-לכן. יש לנו מספר יכולות: בעזרת הזיכרון אנחנו מבינים את העבר, בעזרת התפישה אנחנו מבינים את ההווה, בעזרת הצפייה-מראש אנחנו מבינים את העתיד. אבל ישנו תחום חסר-זמן, שאינו בעבר, בהווה ובעתיד. זהו העולם של האפשרויות הבלתי-ממומשות. בתחום הזה מסתופפים כל הדברים שאינם קיימים, אך אפשר שיתקיימו. אלה כל העולמות החלופיים לעולמנו הממשי. בעזרת תחום הדמיון אנחנו יכולים להבין, למעשה ליצור, חלקים מעולם זה.

לאמיתו של דבר איש לא ראה מעולם חד-קרן – מלבד הבעל שאשתו רדתה בו באחת מהאגדות בנות-זמננו של ג'יימס טורבר. באגדה זו הבעל רואה חד-קרן בגינה, והחד-קרן אוכל שושנים. הוא מספר לאשתו הרודנית, שעונה: "החד-קרן הוא חיה דימיונית. ואתה טיפש, כך שאני הולכת לשים אותך בקן-הקוקיה". והיא מטלפנת לבית-החולים לחולי-נפש, ששולח אמבולנס עם אנשים בגלימות לבנות, שבאים אל הבעל ואומרים: "אשתך אומרת לנו שראית חד-קרן בגנך ושהוא אכל שושנים". הבעל עונה: "החד-קרן הוא חיה דימיונית. אשה מסכנה, אני חושש שהיא פשוט השתגעה". כך שהאנשים בגלימות הלבנות לוקחים את האשה ומכניסים אותה לבית-המשוגעים. מוסר-ההשכל של האגדה הזאת הוא: "אל תספור את הקוקיות שלך לפני שהן בתוך הקן".

למרות שייתכן שחדי-הקרן הינם חיות דימיוניות, הדימיון ברא אותם – משהו חדש מתוך התנסויות ישנות. ועכשיו קשה לדמיין עולם שבו לא קיימים חדי-קרן כיצורים אפשריים, בין אם הם קיימים או שאינם קיימים בעולם הראשוני של תפישתנו. טולקין מכנה יצירות כמו חדי-הקרן – או ארץ-הביניים שלו, או עולם-הקסמים של הוגווארטס מאת ג'יי.קיי. רולינג – "עולם משני", המפיק "אמונה משנית", בניגוד ל"עולם הראשוני" שבו יש לנו "אמונה ראשונית".

לכולנו יש יכולת לדמיין – ליצור משהו חדש – כי, כמו במונחים הנוצריים של טולקין, אנחנו עשויים בצלמו ובדמותו של האל. ומכיוון שהאל הינו בורא גם אנחנו, שעשויים בצלמו, בוודאי בוראים… כשנהיה… בשלים, גם אנחנו נוכל ליצור עולמות ראשוניים חדשים, אך בינתיים אנחנו יכולים להשתמש ביכולת הדימיון שלנו ליצירת עולמות משניים. לכן הדימיון הוא האמצעי שלנו ללמוד את העבודה, שאנחנו מכשירים את עצמנו לעשותה.

האמיתה הנאצלת הרביעית של הבודהא הינה שישנה דרך לשים קץ לסבל, לכאב ולתיסכול. הדרך היא השביל המתומן הנאצל שלו, המשתרע מ"הראייה הנכונה" של הדברים (שהיא ההכרה באופן שבו הדברים קורים) אל "הסאמאדהי הנכון". סאמאדהי (Samadhi) באופן מילולי הינו "איחוד, חיבור", או יוגה. היוגה של טולקין היא תירגול הדימיון. בעזרת תירגול הדימיון כולנו יכולים להיות יוצרים, יוצרים של סיפור האגדה של עצמנו. המחזאי האנגלי ג'.ב. פריסטלי אמר, שכולנו חיים סיפורי אגדות פרי יצירתנו.

לא כולנו יכולים לכתוב סיפורי אגדות עשירים מעשה-ידי-אומן כמו ספרי הארי פוטר או שר הטבעות. אך כולנו יכולים לקרוא סיפורים כאלה. ולקרוא סיפור זה לחבר אותו, "לארגן" (שהיא המשמעות המילולית של המילה "לחבֵּר"). כל סיפור הינו למעשה סיפורים שונים כמספר הקוראים אותו, כי כל קורא מביא איתו רקע שונה וציפיות שונות אל קריאת הסיפור, מה שעושה אותו סיפור שונה לכל אחד. בקריאה או שמיעה של סיפור, אנחנו למעשה בוראים אותו מחדש עבור עצמנו, וגם זה סמלי.

העצמי האחד שביקום – הלוגוס, אִישְׁוָארָא, אלוהים, או כל שם אחר בו ייקרא – כתב סיפור אגדה, פנטזיה, שהוא היקום. ואותו עצמי אחד קורא את הסיפור דרך עינינו, כי אנו העצמי האחד הממלא תפקידי-משחק מגוונים בסיפור של עצמו ואודות עצמו. ולכל אחד ואחד מאיתנו, הסיפור שונה. ולכל אחד ואחד מאיתנו, זה אותו הסיפור. הסיפור הוא אותו הסיפור לכולם כי יש לו עלילה, או תכנית, אחת. הסיפור שונה לכל אחד ואחד מאיתנו מפני שלכל אחד יש תפקיד שונה למלא בו.

חיי הבודהא ותורותיו הינם הסיפור של בריחה מתיסכולים של בורות, שנאה וחמדנות. הם הסיפור של התאוששות המודעות לסיבת הדברים. הם הסיפור שבו הנחמה של נקודת-המפנה-הטוב מוליכה אל הארת הנירוואנה. הם המופת, שאם נלך לאורו נוכל ליצור עולם, שבאופן אחר לא נוכל לחוותו. בעולם ההתנסות שלנו, עולם זה הוא פנטזיה. אבל עבור העצמי האחד של היקום, זוהי המציאות היחידה.

עברית: ענת כהן

---

Tempter [1]

= מפתה (מלשון פיתוי) – כינוי למחשָׁב האנושי