מדע ודת - פיוס בתהליך פילוסופי

במאמר זה, צירוף המילים מדע ודת מתייחס בעיקר לחומרנות המדעית המערבית ולדת הנוצרית, שבהן השקפות דוגמתיות מבוצרות בחוזקה מתעמתות זו עם זו במשך מאות שנים. התהליך הפילוסופי של אלפרד נורת' וויטהד (1) והתהליך התאולוגי הנגזר ממנו, מציעים פיוס בין שתי השקפות העולם הללו, בתנאי שגם הדת וגם המדע מסכימים שניהם לוותר מעט.

וויטהד היה מתמטיקאי ופיזיקאי אנגלי שהפך לפילוסוף. הוא למד בטריניטי קולג' שבקיימברידג', ולאחר מכן עבד באוניברסיטה ובקולג'ים של הממלכה בלונדון. בשנת 1924, כשהיה בן שישים ושלוש, הוא הוזמן ללמד פילוסופיה באוניברסיטת הארווארד. הוא בילה את שארית חייו בארצות הברית, שם מת בשנת 1947.

חשיבתו של וייטהד הומרצה על ידי ההתמוטטות הדרמטית של הפיזיקה הניוטונית הקלאסית. הספר שהכיל את עבודתו, Process and Reality, התבסס על "הרצאות גיפורד" המפורסמות, אותן העביר באוניברסיטה של אדינבורו בשנת 1927 (2). וויטהד רואה פיוס בין השקפת העולם המדעית להשקפת העולם הדתית כחיוני וחשוב. הוא אומר:

כשאנחנו לוקחים בחשבון את ערכה של הדת לאנושות, ואת ערכו של המדע, אין כל הגזמה באמירה שהמסלול העתידי של ההיסטוריה תלוי בהחלטה... באשר למערכת היחסים ביניהם (3).

אנחנו נוטים לחשוב על הדת והמדע כעל בעלי תורות יציבות למדי. אבל, כפי שמדגיש וויטהד, הדת מציגה התפתחות הדרגתית משמעותית, שלעתים קרובות מתעוררת מעימותים בזירה הפנימית שלה. המדע הוא אף יותר הפכפך. חשבו על ההבדלים הגדולים בין הפיזיקה הקלאסית לבין פיזיקת הקוואנטים. רעיונות משתנים בתוך מספר שנים, כה מהיר היה השינוי לאחרונה. אף על פי כן, וויטהד מסכם ש"קיימות אמיתות יותר נרחבות ונקודות מבט יותר מעודנות, שבתוכן יימצאו קשרים בין דת יותר מעמיקה למדע יותר מעודן (4).

שתי בעיות מרכזיות

כל עוד אנשי דת קיצוניים (כלומר, אלה שמאמינים בבריאת העולם על ידי האל בדיוק כפי שהיא מתוארת בתורה) מצד אחד, ומדענים קיצוניים (כמו ריצ'רד דארווין) מצד שני, מסרבים לוותר אף על מעט מעמדותיהם, לא נראה "דת יותר מעמיקה ומדע יותר מעודן". וויטהד כתב על הצורך להתגבר על "הגזמה" משני הצדדים (5).

אם נתחיל בדת, דייויד ריי גריפין (David Ray Griffin) טוען שאמונה באל, המבוססת על הפילוסופיה של וויטהד, יכולה להחזיק בכל הגישות המסורתיות של אלוהים על ידי עשיית שינוי מרכזי אחד ואולי מספר כיוונונים נוספים (6). השינוי העקרוני מסיר את הרעיון של אלוהים כל-יכול. בשיטה הדתית, אלוהים מממש כוח משכנע יותר מאשר כוח מאולץ (7). השינויים שגריפין הציע, משמעם בעיקר נטישת מה שהוא מכנה אמונה באל על-טבעי [supernaturalistic theism] לטובת אמונה באל טבעי [naturalistic theism]. כלומר, עלינו לנטוש את האל הנשגב שהוא מחוץ לבריאה, המשעה את חוקי הטבע בשרירות כשהוא חפץ בכך. הרעיון הזה יצר גם בעיות-נובעות של הרוע בעולם, ואת הבעיה של חירות אנושית מול גזירת הגורל.

מן הצד המדעי, המדענים נדרשים לוותר על מדעיות קיצונית שבה, כשבונים את השקפת העולם שלנו, לא קיים דבר מעבר לחומרי, ורק מידע חושי מניסויים מדעיים מודרניים מתקבל. התאמה נוספת בצד המדעי דורשת שינוי בסיסי בתפישה שלנו את היחידות המוחלטות של הטבע. וויטהד פסל מה שהוא כינה "מציאות נטולת תוכן" [vacuous actuality] – ההשקפה שהיחידות המוחלטות של הטבע הן חלקיקים חומריים (8). הוא החליף אותן ב"אירועים של התנסוּת" (9). כדי להבין מושג זה, וכדי להבין את וויטהד, נחוץ לדעת קצת על פילוסופיה תהליכית. היכרות מצויינת עימה מצויה בכתבים של צ'ארלס בירץ' [Charles Birch], שהיה ביולוג אבולוציוני באוניברסיטה של סידני.

פילוסופיה תהליכית

נקודת ההתחלה שלנו היא יותר להפוך ל- מאשר להיות. פילוסופיה תהליכית רואה את זרימת הזמן פשוט כזרימה של התנסויות; שינוי ופעילות הם יותר מהותיים מאשר מתמידים וחומריים. זאת ועוד: כל ממשות, כל מה שבטבע, כפוף להם. הסובייקטיביות-הכוללת הזאת היא מרכיב ראשי נוסף בפילוסופיה התהליכית. במקום להתייחס לחלקיקים חומריים כמו אטומים כבסיס להבנת הטבע, וויטהד הסתמך על אורגניזמים חיים (כסובייקטים) כנקודת הפתיחה שלו (10).

כפי שצ'ארלס בירץ' מסביר: "קיימות סיבות טובות לזה. המציאות היחידה שאנחנו מכירים מקרוב היא עצמנו"; ואנחנו יודעים שיש בנו יותר מאשר אוסף של אטומים ומולקולות (11). וויטהד הרחיב את הרעיון הזה לאורגניזמים אחרים – גם להם יש חושים, מאפיינים מנטליים, תחושת ערך עצמי [value] ומטרה [purpose]. כל הקיומים, מבני אדם ועד קווארקים, הינם מרכזים של התנסות סובייקטיבית [או: חוויה אישית]. בירץ' מגיע לאותה מסקנה דרך התיחסות לאבולוציה של המיינד: "בני אדם בנויים מעולם יודע... תודעה מתפתחת ממנטליות שאינה מודעת באטומים לכזאת שמודעת באורגניזמים היותר גבוהים".

כך שכל הקיומים הם סובייקטים; לא רק אובייקטים. וסובייקטים "חווים" דברים. לפיכך, חשיבה תהליכית טוענת שחוויה אינה מוגבלת ליצורי אנוש – כל "ההתרחשויות" (קיומים, ממשויות) בבריאה חוֹוִים, ומכאן המונח האלטרנטיבי התנסות-כוללת [Panexperientialism]. וויטהד כולל גם את החויות החיצוניות (החושיות) וגם את החויות הפנימיות (שאינן חושיות) בהגדרת החוויה שלו, ובכך הציג "ידע יותר מעודן" (12). בירץ' מכנה זאת "התורה של עולם חש", והיא כוללת גם אטומים וקווארקים: הכול מושפעים ממערכות היחסים ביניהם; כול הסובייקטים מעורבים בתהליך של ההתהוות.

סובייקטים גם חווים דברים כמו תחושת ערך עצמי ומטרה. כפי שבירץ' מסביר: "אורגניזמים חיים זולת בני האדם חווים ערך עצמי מפני שיש להם רגשות" (13). יש הגברה בעושר החוויה (ערך עצמי) מאמבה לדג, לזוחלים וליונקים כולל בני האדם. אבל חווית הערך העצמי מצויה בכול. מלבד תחושת ערך עצמי חיצונית – כֵּלית [instrumental] – ברורה, יש לאורגניזמים יחידנים [אינדיבידואלים] גם תחושת ערך עצמי פנימית. קיומים הינם בעלי ערך כשלעצמם. כך שהתנסות-כוללת משפיעה עמוקות על האופן שבו אנחנו רואים את עולמנו. בין שאר הדברים, היא מחייבת אותנו להגן על הפלנטה שלנו ולדאוג למינים אחרים; היא נותנת סיבה נוספת לנהוג באחריות.

חקר דתות תהליכי – פאנאתאיזם

ראינו איך פילוסופיה תהליכית מציגה "מדע יותר מעודן". כעת נראה, שחקר דתות תהליכי [Process Theology] גם הוא מציג "דת יותר מעמיקה".

בניגוד לאמונה הקלאסית באל (אמונה בעל-טבעיות), המפרידה בין האל לבין העולם, האמונה באל של החשיבה התהליכית מחקה את דרך הטבע (נטורליסטית). מבחינה טכנית היא ידועה כ-פאנאֶנתאיזם (14), שמשמעו: "הכול מצוי באלוהים". אלוהים הוא זה "שבו אנו חיים ונעים ומתקיימים" (15). עמדה זו אינה זהה לפאנתֵאיזם הטוענת שאלוהים מצוי בכל וחדור בעולם (כולל בנו), אך אינו זהה לו. אלוהים מצוי בכול, אך הוא גם נשגב ונעלה מעל לכול.

אנשי חקר הדתות התהליכי טוענים שאפילו אלוהים מובן, במונחים של זיקה ותהליך, טוב יותר מאשר כישות בלתי דינמית, נשגבת לגמרי, שאינה מושפעת בכלל על ידי העולם. אלוהים אינו אלוהים של אריסטו בעל הכוח החד-צדדי – המניע שאינו מונע. הפירוש המחודש לאלוהים של וויטהד מתאר "את העולם כזקוק לאיחודו עם אלוהים", ואלוהים "זקוק לאיחוד עם העולם" (16). כלומר, אלוהים והעולם אינם נפרדים אלא מקורבים מאוד ותלויים זה בזה הדדית, ממש כמו כל הדברים האחרים (התרחשויות, ישויות, מציאויות).

כך שהתנסות-כוללת משמעה פשוט – שכל הישויות "חוֹוֹת", וזה כולל את אלוהים. היבטים אחדים של אלוהים אכן הינם בלתי ניתנים לשינוי ונצחיים במובן המסורתי, כמו למשל האהבה והחמלה של אלוהים. אלוהים פועל תמיד למען הטוב, היופי והצדק. וויטהד מכנה את ההיבט הזה של אלוהים "טבעו הבראשיתי". זוהי הנוכחות של אלוהים בעולם – אלוהים מצוי בכול. בכל אופן, ההיבט הזה של אלוהים, לפי חקר הדתות התהליכי, פועל באמצעות שכנוע ולא כפייה.

מכל מקום, יש חשיבות רבה להיבט שני של אלוהים שבו אלוהים חווה את העולם – טבע האלוהים שנוצר. זוהי הנוכחות של העולם בתוך אלוהים. בגלל הנוכחות הזאת, אלוהים חש כל תחושה. וכך אלוהים, אומר וייטהד, "הוא השותף הגדול, החבר לסבל, שמבין".

בהיבט הזה, אלוהים אינו בלתי ניתן לשינוי; אלא יותר משתנה באמצעות חוויה ויחסים, ממש כמו כל הישויות.

האמונה והחמלה של אלוהים באות לביטוי בחייו של ישו. "הנני, נוקש על דלתכם" (17) הוא הדימוי של מערכת היחסים של אלוהים עם בני האדם. כפי שמבטא זאת צ'ארלס בירץ': "אין כניסה כפויה, רק שכנוע סבלני... יש לנו מידה של חירות, להגיב או שלא להגיב" (18).

אלוהים אינו מתערב בחוק הטבע מפני שאינו יכול. כוחו של אלוהים אינו הכוח לתמרן דברים ואנשים. הכוח המשכנע של האהבה הוא שפועל בעולם של קיומים שהוענקה להם מידה של הגדרה עצמית. בכל אירוע האהבה החומלת של אלוהים פונה אלינו ואל הבריאה כולה. העולם פועל על ידי התגלמות של אלוהים בתוך עצמו.

המשמעות של היות הכוח האלוהי משכנע ולא כופה היא, שאלוהים אינו אחראי בצורה חד-צדדית לאירוע כל שהוא. אלוהים והעולם הינם בוראים-שותפים:

אפשר להשוות את הניהול המשותף של הבריאה על ידי אלוהים והברואים, לתפקידם של המנצח ושל הנגנים בתזמורת... גם המלחין-המנצח וגם הנגנים קובעים את התוצאה הסופית... ככל שאדם לוקח חלק בתהליך היצירתי הזה, הוא חלק מן האלוהי... ייעודו האמיתי כבורא-שותף של העולם הוא כבודו וגדולתו (19).

אלוהים אינו יודע-כול במובן שאלוהים יודע כל המתרחש, עבר, הווה ועתיד. אלוהים יודע את העתיד כטווח של אפשרויות, שמהן אחת או יותר ימומשו (יש כאן צל של אינדטרמיניזם (20) קוואנטי). אלוהים הינו יודע-כול רק במובן הזה. אבל אלוהים הוא "קסם העולם", הממריץ אותנו (לא מחייב אותנו) להגברת האהבה, החמלה והטוב העילאי. אנחנו יכולים לפעול עם אלוהים על ידי בחירות שמקדמות את היעד הזה – או שלא.

ראינו כי בחשיבה תהליכית, יש לאלוהים שני סוגי טבע: טבע בראשיתי וטבע שנוצר ממנו. הטבע הבראשיתי של אלוהים משמר ערכים ממומשים, אינו ניתן להרס על ידי מוות ונותן משמעות מוחלטת לתהליך היצירתי כולו. והטבע שנוצר ממנו מגיב לעולם (מונע על ידי העולם) ונברא מרגע לרגע. ההיבט הזה של אלוהים חש כל תחושה שבעולם. ולבסוף, לפי חקר הדתות התהליכי:

העולם נשמד, אך מה שהושג חי לעולמי עולמים. הקיום שלנו וזה של יתר הבריאה מעשיר את החיים האלוהיים, וזוהי המשמעות המוחלטת של הקיום (21).

לסיום

אני מוצא בפילוסופיה התהליכית ובאמונת האל הטבעית שלה "דת מעמיקה ומדע יותר מעודן", שיכולים לחולל את סוף העימות המציק לדת המערבית ולמדע לאורך מאות שנים. אני שותף להשקפתו של בירץ', כי:

בראייה שאלוהים אינו שליט יחיד עילאי אלא הגורם המשכנע האוניברסלי, שחש את כל תחושות העולם, אני מוצא לא רק דרך חדשה להבנת העולם, אלא גם דרך חדשה להתמודד עם המעמסה של היום (22).

עברית: ענת כהן

(1) Alfred North Whitehead - אלפרד נורת' וויטהד (1861-1947), פילוסוף ומתמטיקאי בריטי, מחבר "רעיון הטבע

(2) Whitehead, A.N. (1925/1985) Process and Reality, New York, Free Press.

(3) Whitehead, A.N. (1925/1967) Science and the Modern World, New York, Free Press, p.181-2.

(4) Ibid p.185.

(5) Quoted in Griffin, D.R. (2000) Religion and Scientific Naturalism, Albany, State University of New York Press, p.89.

(6) Ibid p.90.

(7) Hartshorne, C. (1984) Omnipotence and Other Theological Mistakes; Albany, State University of New York Press.

(8) Whitehead, Process and Reality, p.29.

(9) Griffin, Religion and Scientific Naturalism, p.170-1.

(10) Whitehead, Process and Reality, p.309.

(11) Ibid p.166.

(12) Ibid p. 124-5.

(13) Ibid p. 146.

(14) Panentheism – the belief or doctrine that God is greater than the universe and includes and interpenetrates it.

(15) Acts 17:28

(16) Whitehead, A.N. (1933/1967) Adventures of Ideas, New York, Free Press, p.168.

(17) Rev 3:20

(18) Birch, Science and Soul, p.161.

(19) Price (1954) Dialogues with Alfred North Whitehead, Boston, Little Brown & Company, p.170.

(20) Indeterminism - the doctrine that not all events are wholly determined by antecedent causes.

(21) Birch, Science and Soul, p.172.

(22) Ibid p.187.