תרגול השראה / טים בויד

פורסם בחוברת יולי 2021 של "התאוסופיסט"

מאת: טים בויד Tim Boyd

נשיא האגודה התאוסופית העולמית קדנציה שנייה, עורך הירחון "התאוסופיסט".

עברית: ענת כהן

חלק ראשון

יש ביטוי ידוע שמוכר בתרבויות רבות: 'תירגול משפר ביצועים'. הוא מבטא את הרעיון שתרגול חוזר ונשנה נוטה לחקוק התנהגויות, ואם אנחנו חוזרים על משהו מספיק פעמים, ההתנהגות הזאת הופכת למושלמת. בכל אופן, לפחות בהתבסס על הניסיון האישי שלי, הרעיון יותר מגוון מן הביטוי הפשוט שהוזכר.

בעבר הרחוק, לפני שימי אימוני הכדורסל שלי הסתיימו, היה עלי לעבור לספורט אחר ומצאתי את עצמי במהלך קיץ אחד משחק טניס. במהרה הבנתי שאני יכול להגיש כדור מהיר מאוד, אז התאמנתי שוב ושוב על הגשה. עד סוף הקיץ ההגשה שלי נחלשה וכתפי כאבה. מאוחר מידי גיליתי ששיטת התרגול שלי כללה תנועות שגויות, וכתוצאה ממנה כתפי נפגעה.

כשעברתי מניו-יורק לשיקגו הזדמן לי לפגוש מספר תלמידי רוחניות ותיקים ומעמיקים. אדם אחד במיוחד היה מפורסם בידענותו במטפיזיקה. הייתה זו תקופה בחייו שבה נתקל בקשיים. הזמנו אותו לבוא ולחיות איתנו בקהילה הרוחנית שלנו. חשנו שזה יתרום לו וגם לנו, הצעירים, אם נוכל לספוג חוכמת חיים ותירגול.

הידע שלו בטקסטים שונים ובעניינים רוחניים היה כמעט אנציקלופדי. באותה תקופה ערכנו כל בוקר מדיטציה קבוצתית. לאחר זמן קצר התברר לנו שלאיש הזה לא היה שום יסוד במדיטציה. למרות שכל חייו עסק בלימוד, המושג שלו על מדיטציה לא היה יותר מאשר חזרה על הצהרות. כל התהליך והתרגול של השקטת המיינד חמק ממנו במהלך חיים שלמים של תרגול. הוא היה בן שמונים. זה פקח את עיני לכך שתירגול, כשלעצמו, אינו יוצר שלמות. תירגול נכון יוצר שלמות.

הפיתרון לגבינו אינו סתם חזרה על התנהגויות או רעיונות, אלא הבחירה הנכונה ותשומת הלב לדברים אלה. כשאנחנו מתרגלים אנו יוצרים הרגלים. החזרתיות של הגוף, הרגשות והמיינד, היא שיוצרת הרגל מסוים. ההבדל בין אורח החיים הרגיל שלנו לבין תירגול ממוקד הוא מודעות ותשומת לב. העובדה היא שאנחנו תמיד מתרגלים, בין אם באופן נכון או באופן שגוי.

במהלכו של כל יום אנחנו חוזרים על דפוסי התנהגות, והשאלה אם הם מועילים או שאינם מועילים להתפתחות שלנו, היא עניין אחר. לעתים קרובות אנחנו מתרגלים את השיטות הטובות ביותר שלנו לבטא את כעסנו. כמעט לכל מי שצופים בחדשות הערב יש רגעים שבהם הם חווים התעוררות תחושות של פחד וחרדה. כולן התנהגויות חוזרות, שאנחנו מעורבים בהן באופן בלתי מודע. ההיבט הבלתי מודע הוא שמפריד בינן לבין גישה מעשית להתפתחות.

על הרגל מתגברים באמצעות הרגל. בזה אנחנו עוסקים כשאנו יוצרים הרגלים חדשים, או שונים. אם אנחנו ישרים וכנים, כל הרגל, בין אם נקרא לו הרגל טוב או הרגל רע, מגביל או מצמצם בסופו של דבר את התודעה. זוהי סתירה [פרדוקס], מפני שלמרות שהרגל הוא מגביל, הוא גם הדרך אל השחרור.

למשל, כל מי שהיה מעורב בלמידת ספורט כלשהו, מוזיקה, בישול או נהיגה, יודע שזה תירגול בריכוז ממוקד. כשניסיתי ללמד את בתי לנהוג, היו רגעים שבהם אחזה בהגה בחוזקה ואפילו הזיעה מרוב הצורך להתרכז בכל כך הרבה דברים שונים בו-בזמן.

הריכוז הנדרש גדול ביותר בהתחלה, כשאנחנו לומדים לפתח מיומנות. כאשר מגיעים לנקודה שבה המיומנות נטמעת, היא נעשית לגמרי בלתי מודעת. כל נהג בעל ניסיון יכול להקשיב לרדיו, לאכול כריך, ולהמשיך לנהוג. אם כן הריכוז, צמצום תשומת הלב שלנו, מפתח יכולת שמובילה לשחרור גדול יותר. בכל פעם שהמיקוד שלנו נעשה לטיפוח ופיתוח של התודעה, התהליך הזה נהיה בולט יותר.

הלנה בלוואצקי הפנתה אותנו תכופות לאקסיומה ההרמטית, שאומרת: "כמו למעלה כך גם למטה, כמו בחוץ כך גם בפנים". אנחנו לומדים מהתבוננות, השוואה והקבלה בין תהליכים חיצוניים לתהליכים פנימיים.

ההשוואה למגנטיות מוכרת לרובנו מניסויים מדעיים בשנים הראשונות בבית הספר. המגנטיות היא כוח שאפשר לתארו באופן מדעי, למרות שאינו מובן לגמרי. למגנט יש יכולת למשוך אל עצמו "מתכות ברזליות שמתמגנטות" [ferromagnetic metals], שנמשכות בחוזקה אל כוח מגנטי. עד כדי כך, שאם מגנט נוגע במסמר או בפיסת ברזל רגיל, המסמר יתמגנט וימשוך אליו מתכות כל עוד הוא במגע עם המגנט. כשמרחיקים אותו ממגע עם המגנט, המגנטיות שלו נעלמת.

דוגמה חומרית זו ממחישה תהליך של החיים הפנימיים – התהליך של השראה ושל קבלת השראה. במידה שאנחנו במגע עם איזה מקור מגנטי או גבוה, אנחנו גם נטענים באותו אופן. כאשר אנו מוסטים מן הנוכחות של אותו מקור, ההשראה מתפוגגת. ההקבלה מתאימה גם למצב שבו אנחנו שוקלים למה הכוונה ב-"תירגול של השראה". באותם ניסויים מדעיים של הילדות אנחנו מוצאים, כי הקשר עם המגנט לא רק מעביר תכונות מגנטיות זמניות, אלא שהמסמר, או פיסת מתכת ברזלית ממוגנטת אחרת, עשויים להפוך לממוגנטים באופן תמידי.

אם מעבירים מגנט שוב ושוב בכיוון אחד לאורכו של המסמר, החומרים במסמר נערכים מחדש, והופכים אותו למגנט בזכות עצמו. למרות שלא נוסף שום דבר חדש, הפעולה של חשיפה קבועה של עצמנו לכוחות "גבוהים" יותר גורמת לחומרי האישיות שלנו היערכות מחודשת.

נושא התירגול נשען על עיקרון בסיסי, והוא שהתודעה היא אוניברסלית. כל חומר, בכל רמה שהיא, מודע ומסוגל להיענות. בהתאם לרמת תשומת הלב הממוקדת באותו חומר, נוצרים זרמי אנרגיה שמשפיעים על המבנה וההרכב של העצם החומרי, בין אם הוא חומר פיזי, רגשי או מנטלי.

כיום אנחנו די מודעים לזאת. לפני זמן לא רב אנשים כמו הלנה בלוואצקי, אנני בזאנט ואחרים, הצהירו על ההשפעות של דברים כמו מדיטציה, חשיפה סדירה של המיינד והרגשות לרמות גבוהות יותר של פעילות, ואמרו כי התוצאות של תירגול נבון וסדיר הן פיתוח של יכולות רדומות. המדע בימיהם עדיין לא היה מסוגל להדגים דברים אלה בנסיונות.

בימינו נעשו מחקרים רבים על ההשפעות של תירגול מדיטציה. התירגול נחקר במיגוון דרכים, בעיקר באמצעות דימוי שכלי, ונמצא שיש לו השפעה דרמטית על המוח. לדוגמה, תוך תקופה קצרה מאוד של תירגול מדיטציה סדיר המבנה הפיזי של המוח משתנה. אזורי המפגש של תאי העצבים, מארג הקשרים בין העצבים במוח, גדלים. אצל מודטים ותיקים, אזורים מסויימים של חומר מוחי מתעבים ומשתבחים, במיוחד אלה הקשורים לחשיבה פתוחה ולתגובה חומלת.

בנוסף, נצפה שהמבנה הפיזי בתוך המוח, שקרוי אמיגדלה, מתכווץ כתגובה לתירגול מדיטציה ארוך-טווח. האמיגדלה היא מבנה של המוח העתיק, ה"זוחלי", הקשור לביטוי של פחדים וחרדות מותנים ולתסמונת "הילחם או ברח", שאנחנו חווים כשאנחנו מפוחדים.

תגובתנו לגורמי לחץ משתנה. כל אלה ועוד הינם תוצאות ניתנות להוכחה של תירגול מדיטציה. כך שבאופנים רבים לתירגול שאנחנו עוסקים בו יש תוצאות מוגדרות מאוד, במונחים של מבנה המוח הפיזי והמסוגלות שלנו לחוות רגשות גבוהים יותר, והיבטים אחרים כמו הילינג. כל אלה נצפו.

לפני שנתייחס לתירגול של השראה, עלינו להתחיל בלשאול את עצמנו: "מהי השראה?" המשמעות של שורש המילה באנגלית [Inspiration] היא "לשאוף פנימה". Spiritus זה נשימה, וגם רוח [Spirit]. כך שאינספירציה – השראה, היא התהליך של להתמלא בכוח חיים. לכל אחד הייתה התנסות של קבלת השראה, כך שלא קשה לנו להשתמש בזיכרונותינו ובהתנסויותינו. לפי המזג שלנו רגעי ההשראה שלנו מקושרים למגע שלנו עם אדם, עם אמנות או עם שירה.

הדרך שבאמצעותה זוהר האור אל תוך עולמנו היא מה שאנחנו חווים אז. יש לזה היבט כפול. בהווה, ברגע ההתנסות, היינו מתארים את עצמנו כמקבלים השראה על ידי משהו: על ידי השירה, על ידי המילים של הדאלאי לאמה, או על ידי מיגוון נקלט שיוצר את רגע ההשראה הזה, כך שמזה אנחנו מקבלים השראה. אחת ההשפעות של מצב ההשראה הזה היא שאנחנו גם מקבלים השראה לבטא אותו, להעביר אותו, לממש אותו בחיינו. כך שיש לו מעין היבט דו צדדי.

ב-מכתבי המאהאטמה אל א.פ. סינט, במכתב על קידום הפצת ההבנה של החוכמה הקדומה, נאמר כי "המדע יהיה בן-הברית החשוב ביותר שלנו". לאחרונה, בפינות נידחות של הקהילה המדעית, נעשית עבודה על טבעה של ההשראה מנקודת הראות המדעית. כדי לתאר אילו איכויות קשורות להשראה, פיתחו במחקר מדעי מסוים דרך משולשת לבחינת תירגול ההשראה.

ההיבט הראשון שהמדענים האלה מדברים עליו הוא שההתנסות ההשראתית "עולה". היא אינה נגרמת לפי רצוננו, או נשלטת על ידי מי שחוֺוֶה אותה. זה מה שאנחנו מוצאים כנכון בזמנים שבהם קיבלנו השראה. בראייה לאחור, נוכל לומר כי "זה מה שהתרחש בנוכחות אותו אדם", או "בגלל שקראתי את השיר ההוא", אבל איננו יכולים להזמין זאת כרצוננו.

בזמנים שונים שהיתי בנוכחות אנשים בעלי כוח, אנשים שיש להם קשר רציף אל מקור רוחני כלשהו. תמד הייתי מוקסם מן הדברים המוזרים המתרחשים בנוכחות אנשים אלה. אנו, אנשים רגילים בלתי מפותחים, עשויים לפגוש אנשים, לברך אותם, לומר מספר מילים ואז הם ממשיכים בדרכם כאילו לא נגענו בהם. אבל במספר מקרים ראיתי דברים ששופכים אור על העברה ונקודת מקור של השראה.

חלק שני

כאשר האגודה התאוסופית בארצות הברית הזמינה את הוד קדושתו הדאלאי לאמה להרצות, מטוסו נחת בשדה תעופה פרטי בשיקגו. הלכנו בקבוצה קטנה לפגוש אותו במטוס. אצל הטיבטים יש מסורת של הענקת וקבלת צעיף, או קהאטה [khata], כברכה. מאחר שייצגתי את האגודה התאוסופית, כשהוא ירד מן המטוס משפחתי ואני היינו בראש שורת המברכים. הגשתי לו את הצעיף והוא הניח אותו סביב צווארי. לאחר מכן עשה כך לאשתי ולבתי.

באותה תקופה בתי ידעה מעט מאוד על הדאלאי לאמה. היא ידעה שהוא מפורסם בנושא רוחני. הוא דיבר קצרות אלי ואל אשתי, ואז ניגש אל בתי. היא התכוננה לנסוע לקולג'. הוא דיבר איתה כדקה על בית הספר ועל דברים נוספים. אז הוא נכנס למכונית כדי לנסוע והיא פשוט פרצה בדמעות.

חיבקתי אותה ושאלתי למה היא בוכה. היא ענתה: "אני בוכה מפני שכשהוא הביט אל תוך עיני חשתי כה חזקה!" ההתעלות הפתאומית של התחושה הזו של כוח לא הייתה תוצאה של משהו שהוא אמר. הייתה לה הצצה רגעית בלתי צפויה אל המקור העמוק של כוח שאליו הדאלאי לאמה מחובר, שעוררה אותה לאותו מקור בתוך עצמה.

אחד המאפיינים של התנסות השראתית הוא תחושת התעלות אל מעל למגבלות הרגילות שלנו. היא נעה אל מעבר לגבולות החשיבה והתחושה המותנים שלנו. זה נשגב ומניע [יוצר מוטיבציה]. כל דבר שנוכל לתאר כהתנסות מאצילת השראה מניע אותנו. המבנה הייחודי של המזג שלנו קובע את האופן שבו הוא מתבטא. זה יכול להיות מעורבות פיזית בתוכנית עבודה שבה הגוף נטען באנרגיה, או התעלות פתאומית של רגשות, או תובנה מרוממת של המיינד. המקור הגבוה חודר ונוגע בכולם.

השראה אמיתית אינה קשורה לדיבור מניע. יש אנשים רבים שיכולים להניע אחרים להביע רגשות. זוהי צורה נפוצה של דיבור מוטיבציה, שמתואר לעתים קרובות כ"מעורר השראה", אבל בשל התמקדותו המוגבלת במטרות או הישגים אישיים, לא הייתי קורא לזה השראה אמיתית. מנקודת ראות תאוסופית, השראה אמיתית הנובעת מאור ה-בּוֹדְהִי, שדה האינטואיציה, מאירה את המיינד ואת תכולתו.

ממש כמו קרני השמש, ה-בודהי זוהר תמיד. הסיבה שאורו אינו נופל על המיינד היא העננים החוצצים ביניהם: הרגשות המעוותים שלנו, רצונות אישיים בלתי פוסקים, ואורחות חיים בלתי מאוזנות, כולם חוסמים את חשיפתנו להשפעות הגבוהות. כאן העבודה שלנו מתחילה. עצם רעיון התירגול אינו קשור לתיקון או להשפעה על הבודהי, אלא להסדרה, ואם אפשר להשקטה של המיינד כך שיוכל לקבל את ההשפעות של הבודהי על כל ההיבטים של האישיות.

רעיון התירגול אינו שונה מהחלטה לשפר את איכות התזונה. אחד הדברים הראשונים שקורים לגוף הפיזי כשאנחנו מתחילים לאכול מזונות מאיכות גבוהה הוא שהרעלים שנאספו בתוך הגוף מופרשים. חלק מתהליך התירגול, אפילו ברמה של תזונה, הוא שהחומרים שהינם מנוגדים, או עומדים בדרכו של טבענו הגבוה, מופרשים, ובין אם זו תזונה פיזית, מנטלית או רגשית, חומרים שמסוגלים לפעול ולרטוט ברמה גבוהה יותר נבנים אל תוך הגוף.

אחת הסיבות שגרמו להקמתה של האגודה התאוסופית היא לאשר מחדש שאנחנו חיים ביקום אינטליגנטי. אנחנו מוקפים כל הזמן לא רק באינטליגנציה מופשטת, אלא באינסוף צורות שונות שבאמצעותן האינטליגנציה מבטאת את עצמה ללא הרף. בין אם נחשוב על כך במונחים של ישויות או של תבניות, זהו חלק ממבנה היקום. לא קיים משהו כמו חלל ריק. ברמה הבסיסית והחומרית ביותר אנחנו מודעים עד כמה עמוק אנו שקועים בתבניות של אינטליגנציה – גלי מיקרו, גלי טלויזיה, הרדיו, האינטרנט, וכך הלאה.

ב- 'המפתח לתאוסופיה' כותבת הלנה בלוואצקי: "אנחנו [התאוסופים] מאמינים ב'קשר' ובפעולה הדדית של איחוד עם 'אבינו הסודי', וברגעים נדירים של אושר אקסטטי, המיזוג בין נשמתנו הגבוהה לבין המהות האוניברסלית". זהו תיאור של רגע גבוה מאוד של חוויה השראתית, שבו טבענו הגבוה מתמזג עם התודעה האוניברסלית. ב- 'האור של אסיה', סר אדווין ארנולד מתאר את החיים ואת ההארה של הבודהא, ומשתמש בביטוי: "הטיפה זולגת אל תוך הים הזוהר". ההשאלה של טיפת מים כדימוי לנשמה, או לעצמי הגבוה, המתמזג עם הים הזוהר, הגוף האינסופי שממנו נבעה, שמעניק לה את המשמעות, התכלית והקיום שלה, הוא ביטוי רב עוצמה ושיא של השראה. לאחר שחווינו התנסות זו של "התמזגות" אנחנו חוזרים, שונים, אל האישיות ואל חיי היומיום שלנו.

שלוש דרכים אל ההשראה

ברצוני להציע שלוש דרכים, שבאמצעותן נוכל לטפח את האפשרות להתנסות בהשראה. אומרים, ש"הארה היא תאונה (במילים אחרות, היא אינה דבר שאנחנו יכולים לשלוט בו) אבל תרגול רוחני עושה שנהיה נוטים-לתאונה". תפקידנו כמתַרגלים רוחניים אינו לנסות לעשות זאת, או לעשות בכוח את דרכנו אל ההארה, אלא למקם את עצמנו בסמוך כדי שההתנסות הבלתי צפויה, הבלתי נשלטת הזו, תוכל להשתלט עלינו. נדרש מאיתנו שתהיה לנו רמה מסוימת של יכולת לשקט. אנחנו לומדים, ולו זמנית, להרגיע את גלי המחשבה. ההתחלה הזו מקנה לנו את האפשרות לחווית ההשראה.

1. בטבע

בימינו הטבע בעולם נעשה מרוחק יותר. זה לא היה כך אף פעם בעבר, אבל כיום רוב האנשים על כדור הארץ חיים במרכזים עירוניים, שבהם, כל מה שרוב האנשים מכירים מעולם הטבע הוא העץ הנטוע על המדרכה שלצד הכביש.

דפוסי האנרגיה האנושית נוטים להיות מקוטעים ומבולבלים, בעוד שבטבע תבניות האנרגיה יציבות: צמיחת העצים, תנועת הענפים והעלים ברוח, תנועת הרוח, זרימת הנהר – אלה כולם דפוסים מייצבים. ויליאם ג'יימס, תאוסוף ואחד המשפיעים הגדולים על הפסיכולוגיה, כתב ב- הגיוון של החוויה הדתית [1] על הבחנתו, כי רוב החוויות המיסטיות מתרחשות בטבע. אין זה מפתיע שההשראה העמוקה ביותר מתרחשת ביערות ובהרים ולא בעת שאנחנו מפלסים את דרכנו בתנועה או מנהלים משא ומתן עסקי.

הפעולה הפשוטה של חשיפת עצמנו לטבע במיינד רגוע, אינה דורשת שום פעילות רצונית. ביקרתי ביערות במקומות שונים מסביב לעולם, שבהם עם הצבת הרגל ביער, מבלי לחשוב על כך, אנחנו מוצאים את עצמנו לוחשים. כמו במקדש, תחושה של נוכחות במקום גורמת לנו לדבר בקול נמוך.

בהיסטוריה של האגודה יש לנו אנשים כמו ג'פרי הודסון, צ'ארלס לידביטר, דורה קונץ ואחרים, שהיו מספרים על הישויות הגדולות או הישויות המלאכיות המאכלסות מקומות שונים בעולם הטבע. אלה הן נוכחויות, או ישויות, שאנחנו יכולים לחשוף את עצמנו אליהן. אפילו צמח או מתקן ביתי להאכלת ציפורים מציבים מולנו מִקצבים מייצבים ודפוסים של הטבע, ויוצרים הזדמנות להנגשת תבניות ידיעה גבוהות יותר.

2. בקהילה רוחנית

דרך אחרת אל השראה היא להימצא בקהילה רוחנית. בהודו ובמקומות אחרים משתמשים במונח סאנגהא [sangha]. הלנה בלוואצקי הצהירה ש"האישיות היא הקללה, בתוך האגודה התאוסופית ובכל מקום אחר". תחושת העצמי המוערכת מאוד שלנו, אף כי כוזבת, היא הבעיה הגדולה ביותר לא רק לעצמנו, אלא גם למה שאנחנו מעריכים ואוהבים.

כולנו היינו רוצים שהאגודה התאוסופית או כל ארגון רוחני אחר יפרחו, אבל איכשהו איננו יכולים להתגבר על עצמנו, אנחנו חייבים לבטא את האישיות שלנו, והיא יוצרת קשיים. אחד הדברים היפים בקהילה רוחנית הוא שהאישיות המבודדת, שמעודדים אותנו ללא הרף לטפח ולהקרין, נטמעת במידה מסוימת, נעשית לחלק מכוליות גדולה יותר, מביטוי גדול יותר.

קיים עיקרון של החיים הרוחניים שמבוטא בכתבי הקודש כך: "...בכל מקום שבו נפגשים שניים או שלושה אנשים המאמינים בי, אני שׁם בתוכם [2]. " כך שבאשר תמצאו קהילה של אנשים שהמיקוד שלהם הוא במשהו מעמיק, הנוכחות של התודעה הזו נמשכת ופועלת באמצעות אותו מרכז, מעצימה את החוויה של כל הקשורים בדבר. בין אם זה מכונה אשראם, סאנגהא, מינזר או פשוט קבוצה, זו הייתה עובדה של קיום בקהילות רוחניות לאורך ההיסטוריה.

ישנם רגעים שבהם, כקבוצה, משהו בעל טבע נעלה זורם בהתכנסויות האלה. זה לא מידע, או תחושה נפשית, אלא אנחנו מוצאים את עצמנו קשורים להיבט כלשהו של התודעה הנעלה שמשכה את כולנו להיות יחד. זה ערכן של קהילות רוחניות. ככל שאנחנו יוצרים את ההזדמנות להתקשר עם אחרים, אנחנו פותחים את עצמנו לאפשרות מתמירה של קבלת השראה, קבלת שאר-רוח.

3. במודעות

בתוך או מחוץ לקהילה רוחנית או קשר עם הטבע, יש לנו היכולת לחולל מצב פתוח של מודעות, והוא מושג באמצעות המנגנון הפשוט ביותר של הוקרת תודה והערכה.

זה לא רק עניין של הערכת כל "הדברים הטובים" שקרו לנו. עדיין לא פגשתי אדם שלא היו לו התנסויות קשות בחייו, שלא היו לו רגעים של מצוקה, דחייה, בושה, כאב ואבדן מסוגים שונים. קשיים וסבל הם מאפיינים שאין להימנע מהם בחיי אדם. לעתים קרובות, בראייה לאחור, אנחנו מבחינים בכך שרגעי הקושי הם שפיתחו יכולות מעמיקות, בלתי ידועות, שהיו טמונות בנו. למרות שאולי קשה לעשות זאת, תירגול עוצמתי מאוד הוא להתמלא בתודה באותם רגעים. יש ביטוי שאומר: "מי ששולח את הורד, שולח גם את הקוץ".

היופי והעוצמה של הכרת התודה הם שאדם יכול להתחיל בכל מקום, בכל מקום שאליו נביט, בכל רגע של היום. בכל פעם שאנחנו עוסקים בתירגול הזה נופלים מחסומי העיסוק בעצמי, ולו רק לרגע, ואנחנו נעשים נגישים להשראה. הלך-הנפש של הוקרה עצמית שכולנו נושאים מופחת, ולעתים עשוי לנוע למצב של היעדר העצמי, אין עצמי באופק. למרות שזה זמני, ההתנסות מפתחת בתוכנו שורשים של מודעות לאפשרות של תפישה ישירה של השלמות, של האחדות.

ב"דיאגרמת המדיטציה" שלה, הדבר הראשון שהלנה בלוואצקי מציינת הוא: "המקשר הראשון של האחדות". העצה שלה למדיטציה גורמת לנו להתחיל במאמץ של המיינד – "מקשר". אם, כשאנחנו מתַרגלים, אנו נעים אל מעבר למאמץ המנטלי, אל הנקודה שבה מושגים נשארים מאחור ואנחנו מלאים בחווית האחדות, אין עוד כל צורך להמשיך הלאה.

התאוסופיה עשירה בידע, במחשבות, ברעיונות. היא עשירה מבחינת מושגים, וכולם מיועדים ליישום. מהי משמעות התירגול? מהי השראה? איך זה משפיע על אורח חיינו? איך האחדות כרוכה ב-כל דבר שאנחנו חושבים, בכל אפשרות שנפתחת בפנינו? אלו רק כמה מחשבות להרהר בהן.

William James, The Varieties of Religious Experience [1]

[2] הבשורה על פי מתי, י"ח, 20