#וזכיתי / ברכה אלרון

#וזכיתי פרויקט סיפורים אישיים של חברים וידידים באגודה התאוסופית בישראל

~ געגוע ~

לפני 19 שנים, מחלימה מניתוח מעקפים פתאומי במרפסת ביתי מול הים. מחשבות רבות מתרוצצות בראשי ושאלה אחת חוזרת מכל כיוון, "אז מה עכשיו?" כבר למדתי ויש תעודות, כבר לימדתי ונהניתי מאד, כתבתי כבר תכניות לימודים, ניהלתי שני בתי ספר וגם הנחיתי עמיתים. והנה, ככל שאני מתרחקת ומרפה ממה שהיה, הולך ועולה בי געגוע... געגוע למשהו אחר. זה נמצא שם בתוך תוכי ואני נותנת לגעגוע פשוט להיות.

עם הזמן עולות בי שאלות: למה אני מתגעגעת? איך אוכל להיענות למה שמבעבע שם בעומק? זה לא איזה חוסר בגוף הפיסי, הרגשות שלי לעיתים טובים ולפעמים מעיקים והמיינד מדבר הרבה בעיקר על מערכות יחסים, עם עצמי ועם הקרובים לי. לאט לאט מתבהרת בי מין ידיעה פנימית שיש משהו, שהוא מעבר לאלה שאיתם אני עסוקה עכשיו. אך מהו המשהו הזה ואיך להתחבר אליו?

בשיחת נפש על כך עם חברה, היא מציעה "בואי לתאוסופיה". "תאוסופיה – מה?" "מה עושים שם?" אני שואלת והיא מפרטת... "ממה להתחיל?", "בקורס למדיטציה" היא עונה.

מדיטציה מדבר אלי, כבר התנסיתי בכך מעט בסדנאות למנהלים ואני נרשמת לקורס, ביחד עם אישי אברהם אלרון. נפתחת בפני דלת לחוויות שלא הכרתי, לידע שלא למדתי, להבנות חדשות... ואני בפנים. הגעגוע הולך ומתגלה לפני. לנשמתי אני מתגעגעת ובה מתחילה לגעת.

 

#וזכיתי